מאז שאני אמא אני לא מצליחה יותר לקרוא כתבות או ספרות על השואה. כילדה זה היה חומר הקריאה שהכי ריתק אותי, וההזדהות שלי הלכה אוטומטית אל הילדים הגיבורים, שקפצו, התחבאו, ברחו, הצטרפו לפרטיזנים. כאמא הלב שלי עבר צד, ואולי גם התרכך. אין לי יכולת לדמיין אפילו איך זה להיות אמא בתנאים הלא אנושיים האלו,
פסח 2020, לפני שנתיים בדיוק, סגר ראשון. כולם בבית, רמות החרדה נוסקות לגבהים, ולרוץ מותר ברדיוס של עד 100 מ' מהבית. על רקע התקופה, איחדנו כוחות, איילת רוזנפלד, נטורופטית, קולגה וחברה ואני, לשיחה שהוקלטה ומופיעה גם באתר שלה. בשיחה דיברנו על השאלה איך לשמור או ליצור שגרת ספורט ותזונה בריאה גם בימים מורכבים. חשבתי
כתבה חדשה שלי שעלתה באתר מגזין הספורט Bikepanel שמרכזת את כל המידע שיש לנו היום על ויטמין D תפקידיו בגוף, במערכת החיסון ובמערכות אחרות מחקרים חדשים על הקורונה ובכלל, האם הוא יכול להיות תוסף משפר ביצועים, ולמי? הדרכה מלאה לשימושכם - מתי צריך לקחת וכמה לספורטאים וללא ספורטאים קריאה
אתם בטח מכירים את המספרים ואם לא, אני בטוחה שלא תצליחו להתחמק מהם בשבוע הקרוב. כמה משמינים בממוצע במהלך החג? כמה קלוריות יש במצה? כמה קלוריות אוכלים בליל הסדר? ועוד'... לרוב, אנשים בוחרים אחת משתי אסטרטגיות פעולה במצב כזה - 1. בריחה - "אני לא רוצה לדעת, תעזבו אותי באמא שלכם, תנו ליהנות!" 2.
אתמול בערב קיבלתי הודעה מרגשת ממטופל שלי, בה הוא סיפר לי לראשונה מה הביא אותו אלי. לפני שנה, בערב פסח, בעת ביעור חמץ הוא החליט לבער מחייו את העישון, המשקל העודף והכושר הלקוי. היום, שנה אחרי, 13 ק"ג פחות, לא מעשן ורץ מוכשר עם דופק מנוחה של 43. איזה השראה! תמיד הוקסמתי ממבערי
"אתם לא ממריאים לגובה היעדים שלכם אתם נופלים אל ההרגלים שלכם" (צארלס דואינג) פסח, אביב, חוויה של התחלה. הזדמנות מעולה לשים לעצמנו יעד, לפתוח דף חדש! איזה תחושה מרגשת, מעוררת, משמחת, אופטימית! אבל אז מגיע הבוקר או יום ראשון והגיע הרגע להתמודד. לא לקחת סיגריה לא לקחת עוגייה לקום מוקדם לצאת לאימון
אחד המטופלים שלי כתב לי השבוע, ברגע של תסכול - "אני על ארוכות של מעל 30 ק"מ ואת רוצה להגיד לי שאני לא יורד כי אכלתי פרוסת עוגה?????" מכירים את התופעה? הרבה מאד ספורטאים מבצעים תהליך מקביל של עליה בנפח האימונים וירידה במשקל. המטרה לפעמים חידוד של אחוזי השומן לפני תחרות, ולפעמים סתם –
"אני מכורה לשוקולד" "אני מכור לאוכל" לא מעט אנשים שאני פוגשת מתארים את היחסים שלהם עם האוכל כ"התמכרות". ויש באמירה הזו הרבה כאב. כאשר אדם בוחר להגדיר עצמו דרך שימוש במושג "מכור", ולא משנה אם זה המכרות לאכול בכלל, לסוג מזון ספציפי, או לקבוצת מזונות, הוא בעצם אומר – אני מרגיש אובדן שליטה בתחום
בעולם תזונת הספורט השאלה שנשאל תהיה כמה קופאין לצרוך ולא כמה קפה לשתות. תזונת ספורט היא מדע, ולכן אנחנו מנסים לבסס אותה על מחקר קליני, מדידות ותוצאות חד משמעיות. וזה קשה. לא פשוט ליצור מדדים ברורים בהקשר תזונתי, וזה נכון לא רק ביחס לתזונת ספורט. ומדוע? הבעייתיות הגדולה במחקרים קליניים בכלל, ובתזונה ובתזונת ספורט
יש אנשים שעבורם קפה הוא קבוצת מזון בפני עצמה. אז לא, קפאין הוא לא אב מזון, והגוף שלנו יכול לגמרי לתפקד בלעדיו, אבל עושה רושם שמי שנהנה ממנו, לא צריך לוותר. בשנים האחרונות די ברור כי שתייה מתונה של קפה אינה מזיקה לגוף, ואפילו להפך – מתברר שצריכה של קפה יכולה להיות גם גורם
