האם אפשר להתחיל מהתחלה? בחלק הקודם דיברנו על כך שהשיטות שמדברות על "ניקוי הרעלים" בגוף משווקות לנו על ידי מכירה של צורת מחשבה שעל פניו נראית הגיונית, אבל בפועל, אין לה בסיס מציאותי ופיזיולוגי. אחת הסיבות שאין צורך לנקות רעלים דרך דיאטה, היא שבאופן טבעי, לכל אדם יש מנגנוני ניקוי רעלים מובנים, מולדים. לראשון
יש משהו בפסח, עם הניקיונות והסדר שהוא מביא, דו-משמעית, שגורם לרבים מאיתנו לראות בו התחלה חדשה, נקיה, קצת כמו תחילת שנה. גם מזג האויר מתחמם, והשמש, והבגדים הקצרים מביאים איתם אנרגיות חדשות ומוטיבציה חדשה. אבל האם באמת אפשר לנקות הכול ולהשאיר מאחור את מה שהיה? ויותר מזה - האם כדאי? בקליניקה אני רואה את הביטוי
"לאכול אחרי האימון בערב? אבל אני מסיים ב-22:00..." "לא עדיף להפסיק לאכול ב-18:00? " "בדיאטה הקודמת שלי, הפסקתי לאכול מוקדם וירדתי מלא במשקל" "אם אני לא אוכלת בערב, אני קמה רזה ועם בטן שטוחה" נשמע לכם מוכר? אני שומעת את המשפטים האלו המון בקליניקה, אפשר להגיד שאפילו באופן יומי... אז האם לשעת האכילה יש משמעות?
מי המשפיע העיקרי על החלטות התזונתיות שלכם? ההורים שלכם? חברים? רופא? המדיה החברתית? מאמן הכושר שלכם? הסלב התורן שאתם עוקבים אחריו? דיאטנית קלינית? עצוב לשמוע אבל אם חשובה לכם התזונה, יש סיכוי גבוה שאתם מקשיבים לאנשים הלא נכונים... מחקרים מראים כי אנשים מאמצים המלצות תזונה מאנשים ש... נראים טוב, שמשווקים היטב, שמוכרים להם
מה הרגש שהכי מקשה על ילדים להיות במיטבם? רחמים האם אתם מסתכלים על הילד או הילדה שלכם ומרחמים עליהם? על החיים הקשים שיהיו להם אם הם לא ירזו הקושי שתמיד יהיה להם מול אוכל חוסר הקבלה שלהם בחברה האם אתם כבר יודעים איך הם יתבגרו, ואיזה זוגיות תהיה להם ואיך ידחו אותם בצבא ובראיונות
סקרנים לדעת מה קורה בתוך הקליניקה? מוזמנים לקרוא את החוויות של עמית נבון, לקוח שהגיע לשינוי תזונתי במטרה להתאים את התזונה לפעילות הספורטיבית שלו (ריצה למרחקים ארוכים), ולהוריד במידת האפשר משקל ואחוזי שומן. לינק לכתבה באתר Bike Panel
הילדה אובחנה עם צליאק כשהיא רק בת 4 היו לה כאבי בטן לאורך תקופה ממושכת שנעלמו ברגע שקיבלנו את האבחון הסופי והורדנו לגמרי את הגלוטן מהתפריט שלה. הגננת ראתה מיד את השינוי, וזה היה מפתיע היא לא התלוננה על כאבים, למרות שהם נכחו, התפתחה יפה, והייתה חברותית, מצחיקה ואכלנית טובה, אז לא ציפינו שיהיה
כשאני כותבת פה על התמדה אני כותבת מדם ליבי (סליחה על הדרמטיזציה).. אני לא מצליחה להתמיד בהוצאת הניוזלטרים שלי, לא מצליחה לכתוב קבוע כמו שהייתי רוצה, ואולי גם צריכה, בשביל העסק שלי לא מתאפרת כל בוקר כמו שתכננתי ועוד מיליון דברים שהייתי שמחה ממש שיהיו חלק מהיום שלי אבל איך-שהוא, אני שוכחת מהם, או
מעוררת השראה הקביעות בה כל שבת תמה, ויום ראשון מתחיל לא חשוב אם זה קיץ או חורף חם או גשם חופש או שגרה. אם היה סופ"ש טוב או לא, ואם השבוע המחכה לנו מרגש או מבאס. עדין, הזמן חולף באותו קצב מתמיד בשלו. ואנחנו? אצל רובינו יכולת ההתמדה מחוברת לתוצאות אנחנו זקוקים לתוצאות כאן,
מרוץ הסופר אינדורו במסגרת משחקי המכביה ה-21 בת ה-7 מקריינת את מקצה הילדים - "אמא, תראי הוא נפל! הילד עם הקסדה הלבנה. נראה לי שהוא קיבל מכה, האופנוע נפל לו על הרגל. הוא צולע... מישהו לוקח לו את האופנוע ועוזר לו לקום. מסכן, כואב לו, הוא בקושי הולך נראה לי שהוא פורש, הוא זז הצידה"
