זה קצת פסיכי, אבל כשאני רואה כמה הילדים שלי אוהבים ממתקים, יש לי ממש עקצוצים במערכת העצבים. בא לי לצעוק עליהם, לקחת להם מהידיים, לאסור עליהם לאכול את הרעל הזה... יו, איך בא לי! והאמת, אני מודה שגם עשיתי את זה שהם היו קטנים. המילה הראשונה שלהם לא הייתה במבה, והם גם לא נגעו
מה צליאק עכשיו? אין לנו צליאק במשפחה. לפחות לא צליאק מאובחן, ולכן – באמת שלא ציפיתי. והילדה שלי לא נראית "ילדת צליאק" – היא גדלה ומתפתחת באופן תקין לחלוטין, היא מתלוננת "בקטנה" על כאבי בטן, אבל לא משלשלת, לא שוברת עקומת גדילה, לא חסרת תאבון. אבל להבדיל מהורים שאין במשפחה שלהם צליאק, והאבחון נופל
הגעתנו לבדיקה הזו "על הדרך". הגדול, (בן ה-6) התלונן במשך שבועות על "פיפי של כאילו". מרגיש שצריך אבל לא יוצא. ואני, חשבתי שפשוט לא בא לו ללכת לישון... אבל הוא התמיד בתלונה, ואני נשברתי. הלכנו לרופאה. הרופאה, למזלנו, הייתה מאד יסודית. התייחסה ברצינות לתלונה, ועל הדרך גם לחצה קצת על הבטן. הוא אמר שכואב.
