נכנסנו למטבח הגן, הגננות עמדו ליד השיש ובישלו

אחת מהן הכינה כדורי שוקולד עם…ביסקוויטים

איזה כיף, שמחתי, לכבוד מה?
סתם לעשות להם שמח, היא ענתה לי

ואז הוסיפה – אריאלי מקבלת תמרים.

נכון, הילדה הנהנה בשמחה, הם אוכלים כדורי תמרים עם אגוזים, ואני לא אוהבת, אז יש לי תמרים.

נאיביות של ילדה…

בגלל שהיא לא טעמה אף פעם היא לא באמת ידעה שזה שוקולד. נכון, עם אגוזים, והיא פחות אוהבת, אבל שוקולד.

אם היא הייתה יודעת, לא בטוח שתמר היה מספק אותה

לקח לי רגע להבין שאין סיבה להתערב פה.

אני יכולה להכין לה כדורי שוקולד עם הביסקווטים שלה בבית ולהביא לגן, אני גם יכולה להביא ביסקוויטים לגן, כדי שתאכל בימים שהם מכינים עוגיות לצהרון, זה לא בעייתי. אבל תכלס, למה? הילדה מבסוטה מהתמרים שלה.

כל הפורומים של הצליאק מלאים במתכונים ובהמלצות על מאפיות וקונדיטוריות. רוב ההמלצות ממוקדות בסוגי ממתקים ומאפים מתוקים.

נכון, גם פיתות ולחמניות, גם לחמים, גם מסעדות שנותנות פתרונות למי שסובל מצליאק ולא רק למי שלא אוכל גלוטן. וזה מבורך.

אבל בעיקר – ממתקים.

קרמבו, עוגות, עוגיות, מאפים מתוקים, חטיפים.

ואני מבינה מאיפה זה בא.

זה כל כך לא זמין, שאתה מנסה להשלים את החסר עבורך ועבור ילדייך.

רק שמצד שני עולה אצלי שאלה – במילא לא הייתי רוצה שהיא תאכל ביסלי, אז מה אכפת לי שאין ביסלי ללא גלוטן?

גם לאח שלה אני לא נותנת ביסלי, וגם אני לא אוכלת את זה.

בואו, זה זבל.

אז מה אכפת לי שיש או אין שם גלוטן?

אז אני מביאה לה עוגה לכל יום הולדת או אירוע או ארוחה מחוץ לבית. עוגה שהיא אוהבת

וכל פעם שהיא מסתכלת על מה שיש על השולחן, או מה אחרים אוכלים אנחנו אומרות אחת לשנייה, איזה מזל שלך יש תמיד את מה שאת אוהבת ואת לא צריכה להתפשר על מה שיש?

נדמה לי, לפחות בשלב הזה של התהליך, ואני מודה, אנחנו עדיין בשלב מוקדם, שאפשר להפוך גם את הלימון הזה שהחיים נתנו לנו, ללימונדה.

עובדה, בינתיים אח שלה מקנא בה J