הגעתנו לבדיקה הזו "על הדרך".
הגדול, (בן ה-6) התלונן במשך שבועות על "פיפי של כאילו". מרגיש שצריך אבל לא יוצא.
ואני, חשבתי שפשוט לא בא לו ללכת לישון…
אבל הוא התמיד בתלונה, ואני נשברתי. הלכנו לרופאה.
הרופאה, למזלנו, הייתה מאד יסודית. התייחסה ברצינות לתלונה, ועל הדרך גם לחצה קצת על הבטן.
הוא אמר שכואב.
אני הרמתי גבה.
והיא – היא שלחה לבדיקות.
בבדיקות נמצאה אמבה. יצור חד תאי שהתיישב לו בבטן, לא ברור מתי ואיך זה קרה, ויצר דלקת.
רופאה יסודית שנייה שלחה אותנו לבדיקת דם, כדי לדעת אם יש זיהום גם בדם.
יש.
אנטיביוטיקה, וכל הסיפור ואז, היות וזה מדבק – לקחנו את הקטנה (בת 4) לבדוק.
בכל זאת – לא עושים טעות פעמיים…
היא מתלוננת על כאבי בטן כבר תקופה, אבל מתלוננת ב"קטנה".
אומרת שכואב, הולכת לשירותים, או לא הולכת לשירותים, וממשיכה בשגרת היום.
ואני, כאמור – אימא לא כל כך יסודית, לא לקחה את התלונות ברצינות.
חשבתי, שהיא קצת מעתיקה, או קצת ממציאה, או אכלה יותר מדי, או פשוט מתאפקת לשירותים.
הבדיקות חזרו, היה משהו, אבל הרופאה לא התקשרה.
לקח זמן, קבעתי תור והלכנו.
בכל זאת, הילדה המשיכה להתלונן על כאבי בטן, וכבר יש סיפור אמבה בבית, אז חשבתי שזה אותו סיפור.
אבל הרופאה טענה שזה לא קשור, שהבדיקה בסדר, שהפעם אין סימן לאמבה.
במקום זה, היא שלחה לבדיקות דם מקיפות.
כולל אנטיגנים לגלוטן.
ואני?
לא באמת התרשמתי.
אין לנו צליאק במשפחה, והאמת שיש לי איזה שהיא תפיסה , אשליה כנראה, שאנחנו בריאים מעל הממוצע. אני לא חולה כמעט, וגם הילדים (חמסה, טפו, שום בצל…), אז מה כבר יכול להיות?
שבועיים לא היו תוצאות, וכבר כמעט ששכחתי מזה.
ופתאום – טלפון מהמרפאה.
והרופאה היסודית מקודם, בקול שאני יכולה לדמיין בו את החיוך הרגיל שלה, אומרת – "היי הבדיקות חזרו. יש צליאק".

מה????