התמונות מהביופסיה היו יפיפיות – הכל חלק, לא רואים שום פגיעה בתאים

ובשבועות הבאים – שקט. אין שום טלפון מבית החולים, לא אומרים כלום.

התלבטנו אם להוריד גלוטן או לא.

כן, כי הנוגדנים בשמים, וכי, כמו שהרופאה אמרה, הסיכוי שזה לא צליאק הוא אפסי…

לא כי אם הביופסיה לא תהיה מספיק ברורה, ויהיה צריך עוד פעם לבדוק, אז נצטרך להחזיר גלוטן וכל הבלגן הזה

אבל האמת של -"לא" היו עוד סיבות, שקצת לא פשוט לי להודות בהן.

קודם כל להוריד גלוטן זה קשה!  וזה עוד יותר קשה כשאתה מוריד את הגלוטן למישהו אחר, שבמקרה הוא רק בן 4.5 שמאד לא מעוניין בזה, כי הוא מת על לחם זיתים, פיתות ובצקים באופן כללי. אז רצינו שהרופא במסגרת הפגישה אתנו יגיד לה את הדברים בעצמו, יסביר לה את החשיבות מעבר לכל כאבי הבטן שהיא מרגישה וסובלת מהם כל יום (אם לא כל היום…אני לא יודעת, היא הפסיקה לספר)

וההתארגנות נשמעת מסובכת, ויש קייטנה, ואם נוריד עכשיו נצטרך להביא לה באופן אישי כל יום אוכל לגן, והיא תהיה אחרת מכולם, וחלק גדול מהכיף הולך להיות ימי אפייה, והאכילה המשותפת עם כולם, כאשר לכל יום יש הורה אחר שמבשל

ואנחנו כן רוצים לעשות עוד איזה חופשה אחת באיזי, בלי הלחץ של לחפש לחם או לחפש מקום בלי גלוטן. קצת להרגיש את החיים כמו שהם היו לפני כל זה, ולדעת ליהנות מהקלות בהם, רגע לפני שהם מסתבכים לנו.

אז בבית פשוט הורדנו לחם. כולנו.

עברנו לפירות לארוחת בוקר, להרבה חלבון לארוחת ערב. וזה עבד יפה עד הקייטנה. היא באמת התלוננה משמעותית פחות על הבטן, ואם היא כבר סבלה היה קל לזהות למה – קורנפלקס אצל סבתא, פיצה חד פעמית בחוץ. סה"כ רוב הזמן היה שקט נעים, שגרם לנו לחשוב שאולי נצא מכל הסיפור הזה בזול…

ברגע התחילה הקייטנה כאבי הבטן חזרו, וחזק – מתברר שהחליפו את הלחם הרגיל שהיה בגן בלחם אחיד, והילדה שלי מעדיפה לחם בצקי ולבן – אז היא התחילה לאכול לחם כמו שלא אכלה קודם לכן. בנוסף, הקייטנה "פינקה" אותה ביום אפייה בשבוע, בפיצה בצהריים וכנראה באופן כללי בהרבה יותר גלוטן.

הפעם כאבי הבטן חזרו חזק. ואי אפשר היה להתעלם מהם.

ליום האחרון בקייטנה, 3 שבועות לפני התור לרופא, ו-חודש וחצי מאז הביופסיה, היא כבר הגיעה עם הלחם "שלה", וסיפרה לכולם שאסור לה חיטה.