נוסעים? נוסעים. נסתדר. זו הייתה החלטה לא פשוטה לטוס לחו"ל עם ילדים זו משימה שבסיסה מכילה קונפליקט. בטיול המטרה המוצהרת היא חופש, מנוחה, כיף, אבל לקחת את הילדים לחו"ל זו כבר מורכבות שמאיימת בדיוק על אותה מטרה... האמת שעד אז הייתה לנו חוויה טובה איתם בחו"ל, כך שהיינו אופטימיים וממש רצינו לנסוע. מה שכן

אחד הדברים שיש לי רגשות אשם עליהם מאז שהתגלה הצליאק אצלנו בבית, הוא אוכל. לא מה שאני אוכלת גם לא מה שהילדים אוכלים בעיקר מה שאני *לא* מבשלת. ובעיקר מה שאני לא מבשלת עבורה. יש כל כך הרבה אפשרויות. להכין טורטיות כוסמת ירוקה, לאפות לחם, פיתות, לחמניות, פשטידות, מאפים, עוגות נחמדות... אבל בסוף אני לוקחת

אצלנו בבית ידוע שמי שמבשל טעים זה אבא תשאלו את הילדים. אמא "מכינה אוכל"... אבל - אם תרדו איתם לרזולוציות יותר קטנות תגלו שלאמא יש את החביתה הכי טעימה בעולם, צ'י-כרוב מעולה סלטים טעימים ממש, עוגות טובות וחטיפי שוקולד-טחינה-פצפוצים מעולים. ועכשיו גם את הגרנולה כי טעימה בעולם אין לי עניין עם לבשל. בכנות. אני

נכנסנו למטבח הגן, הגננות עמדו ליד השיש ובישלו אחת מהן הכינה כדורי שוקולד עם...ביסקוויטים איזה כיף, שמחתי, לכבוד מה? סתם לעשות להם שמח, היא ענתה לי ואז הוסיפה – אריאלי מקבלת תמרים. נכון, הילדה הנהנה בשמחה, הם אוכלים כדורי תמרים עם אגוזים, ואני לא אוהבת, אז יש לי תמרים. נאיביות של ילדה... בגלל שהיא

החלטנו להוריד את הגלוטן לגמרי עוד לפני שהגענו לרופא לשיחה על תוצאות הביופסיה. התאריך היה סוף אוגוסט, הילדה עמדה לעבור לגן חדש, והיה צריך להתחיל ללמד את כולם איך להתייחס אליה, ואותה – איך לקחת אחריות. כבר בשבועות הקודמים, כשהבנו שזה הולך להיות האבחון, התחלנו לדבר איתה על גלוטן. מה זה בדיוק, על החיטה

התמונות מהביופסיה היו יפיפיות – הכל חלק, לא רואים שום פגיעה בתאים ובשבועות הבאים – שקט. אין שום טלפון מבית החולים, לא אומרים כלום. התלבטנו אם להוריד גלוטן או לא. כן, כי הנוגדנים בשמים, וכי, כמו שהרופאה אמרה, הסיכוי שזה לא צליאק הוא אפסי... לא כי אם הביופסיה לא תהיה מספיק ברורה, ויהיה צריך

זו סה"כ בדיקה לא מסובכת. למבוגרים גם עושים אותה במקרים רבים ללא הרדמה, אבל כשמדובר בילדה שלך, זה כבר מרגיש שונה. הילדה נסעה עם אבא שלה לבדיקה, והשאירה אותי לעבוד בבית. את הלב שלי היא לקחה איתה. מצחיק היה לראות כמה היא מתרגשת ושמחה לבדיקה הזו. גם את אחיה הגדול פעם הרדימו לניתוחון, וכל

בתהליך אבחון צליאק יש שלב ביניים מתיש וארוך, שבו את יודעת שלילדה שלך יש נוגדנים לצליאק, אבל אסור לך להכניס אותה לדיאטה ללא גלוטן. את גם יודעת שאם יש נוגדנים רוב הסיכויים שיש צליאק. ועדיין, את מחכה לבדיקה הקובעת. שלב ההמתנה לביופסיה. שלב זוועתי. מצד אחד, את מרשה לעצמך לפנטז על האפשרות שזה לא

באותו היום בו הרופאה הודיעה על תוצאות הנוגדנים הלכנו ל...פיצרייה. חלק מהכיף שלנו בימי שלישי זה ללכת לאכול פיצה או פלאפל אחרי החוג שלהם. בעיקרון הם כנראה אוהבים יותר פלאפל, אבל הפיצה מגיעה עם ג'ימבורי צמוד, אז ברורה ההעדפה הראשונית. כך, שכל יום שלישי בדרך לחוג עולה השאלה – פיצה או פלאפל, ולא הופתעתי

מה צליאק עכשיו? אין לנו צליאק במשפחה. לפחות לא צליאק מאובחן, ולכן – באמת שלא ציפיתי. והילדה שלי לא נראית "ילדת צליאק" – היא גדלה ומתפתחת באופן תקין לחלוטין, היא מתלוננת "בקטנה" על כאבי בטן, אבל לא משלשלת, לא שוברת עקומת גדילה, לא חסרת תאבון. אבל להבדיל מהורים שאין במשפחה שלהם צליאק, והאבחון נופל