נוסעים?
נוסעים. נסתדר.
זו הייתה החלטה לא פשוטה
לטוס לחו"ל עם ילדים זו משימה שבסיסה מכילה קונפליקט.
בטיול המטרה המוצהרת היא חופש, מנוחה, כיף,
אבל לקחת את הילדים לחו"ל זו כבר מורכבות שמאיימת בדיוק על אותה מטרה…
האמת שעד אז הייתה לנו חוויה טובה איתם בחו"ל, כך שהיינו אופטימיים וממש רצינו לנסוע.
מה שכן הדאיג אותנו זה איך מסתדרים עם האוכל
רשמת, היא אובחנה סה"כ כחודשיים לפני הנסיעה בפועל.
בארץ כבר הסתדרנו, פחות או יותר, ראינו שהיא מרגישה טוב יותר.
היא ידעה שהיא מרגישה טוב יותר.
חו"ל עם צליאק זה מסובך.
כהורה לילד צליאקי, אתה לוקח איתך לדרך מזוודה אחת אקסטרה, שאמנם לא משלמים עליה אובר-בוקינג, אבל היא מבאסת.
זו מזוודה אפורה, כבדה, מלאה באחריות, שנוספת לאחריות הרגילה כהורה.
האחריות ליצור חוויה מהנה ושפויה, ובו זמנית, לשמור עליה "נקייה" מגלוטן.
פחות חששנו שהיא תיחשף לגלוטן.
ידענו מה יהיה המחיר (כאבי בטן) וידענו שאם נחליט להחמיר אפשר להימנע מכל סיכון לגמרי, בדיוק כמו אדם שאוכל כשר בלבד מסתדר בחו"ל.
אפשר להביא דברים מהארץ, לאכול רק בחדר, רק אוכל שהכנו, ולהימנע מלקנות בחוץ. בצורה כזו ללא ספק היא תחזור נקייה.
אבל זו לא הדרך שלנו. לא לטייל ולא לגדל ילדים.
קודם כל, אוכל זה חלק מהשמחה שבטיול, ולא רצינו להרוס את החלק הזה.
חוץ מזה, מבחינתנו, צליאק היא התמודדות קבועה, ולמרות הגיל הצעיר, לא רצינו לעבוד בשירות האשליה.
כלור, החלטנו באופן יזום להתמודד עם מה שיש, ולא ליצור עבורה אשליה שהתמודדות לא קיימת.
ופה שוכן כובד המשא העיקרי – מתוך החלטה מודעת, אתה יוצא להראות לילדה שלך עולם עשיר, מגרה ומפתה,
ואתה יודע שתצטרך להתמודד עם זה שהיא לא תוכל לטעום וליהנות מכולו.
וזה יהיה קשה. לכולנו.
אז איך (אנחנו) עושים את זה
בנינו אסטרטגיית פעולה עוד בשלב התכנון ולקחנו מקומות לינה שהכילו מטבחון.
כך ידענו שתמיד נוכל להכין סנדוויצ'ים, לבשל בעצמנו ארוחות, לעשות קניות ולשמור עליהן בקירור.
היות וממילא לא כזה תענוג עבורנו לשבת עם ילדים קטנים במסעדה פעמיים שלוש ביום,
לא הרגשנו שזה וויתור גדול מדי, והחלטנו מראש שנשב פעם אחת ביום במסעדה.
נכנסנו לכל הפורומים הנחשבים, קראנו כל מה שאחרים רשמו על החוויה שלהם ביוון עם צליאק ובלי צליאק,
הוצאנו כרטיס מסודר שעליו מוסבר ביוונית מה הכוונה ב"ללא גלוטן" והתחלנו להתאמן על היוונית שלנו ושלה.
"חורס גלוטני"
נחתנו באתונה בשעת לילה מאוחרת, והתרסקנו לשינה בדירה שהשכרנו אי שם בפאתי העיר.
כשקמנו הנוף היה עוצר נשימה.
וזו רק הייתה ההתחלה.
זה לא בלוג על יוון ולכן רק אומר שהיא יפה נעימה וחייכנית כל כך, שברור לנו שנחזור שוב.
מבחינת האוכל, המארחים שלנו בדירת ששכרנו השאירו לנו מראש כמה מוצרים שצוין עליהם ללא גלוטן, וזה היה מחמם לב.
גם פה זה רק היה הפתיח.
באופן כללי, מה שליווה אותנו כל הטיול היה מאור הפנים בו התקבלנו, יחד עם הבקשות המיוחדות וה"מוזרות" שלנו עבורה.
תמיד היה מי שעשה מאמצים לחפש מנות שאין בהם גלוטן, ואם לא היה משהו מתאים – דאגו לארגן לה מנה מיוחדת.
והילדה?
הילדה פרחה – היא הייתה מתיישבת ליד השולחן במסעדה ואומרת (האמת, צועקת…) למלצר – "חורס גלוטני"!
באחד מהמלונות הביתיים בהם שהינו, בעלת המקום ואמא שלה היו מכינות לה במיוחד כל בוקר פשטידה ללא גלוטן ועוגה אישית ללא גלוטן,
וכאשר עזבנו ציידו אותנו עבורה בקופסת ריבה. שיהיה לה משהו מתוק.
פעם אחרת, כאשר הקינוח ללא גלוטן אכזב אותה, המלצרים ארגנו לה צלוחית עם שוקולד נוטלה.
היא הייתה מאושרת.
אז נכון, היא נאלצה לראות אחרים אוכלים מזונות שהיא לא יכלה לאכול
היא קינאה באחיה לא מעט.
ועברה שיעור קשוח בהתמודדות עם החיים.
את זה לא אוכל ואני גם לא רוצה למנוע ממנה. אילו החיים שיהיו לה תמיד.
קצת אחרת מכולם, ללא גלוטן.
השאר תגובה