אחד הדברים שיש לי רגשות אשם עליהם מאז שהתגלה הצליאק אצלנו בבית, הוא אוכל. לא מה שאני אוכלת גם לא מה שהילדים אוכלים בעיקר מה שאני *לא* מבשלת. ובעיקר מה שאני לא מבשלת עבורה. יש כל כך הרבה אפשרויות. להכין טורטיות כוסמת ירוקה, לאפות לחם, פיתות, לחמניות, פשטידות, מאפים, עוגות נחמדות... אבל בסוף אני לוקחת
קיימת נטייה אנושית לקבל החלטות ב"התחלה". תחילת שנה, יום-הולדת, יום ראשון... אבל בחודשים האחרונים, הקורונה הכניסה לחיינו דינמיות שאין לה התחלה ואין לה סוף, דינמיות שיוצרת קודם כל חוסר וודאות. ובחיים של אי הוודאות, שלא ברור מה יקרה עוד רגע, שלא לדבר על עוד שבוע או חודש, הפסקנו לתכנן קדימה ולקבל החלטות. כי באמת, איך
באותו היום בו הרופאה הודיעה על תוצאות הנוגדנים הלכנו ל...פיצרייה. חלק מהכיף שלנו בימי שלישי זה ללכת לאכול פיצה או פלאפל אחרי החוג שלהם. בעיקרון הם כנראה אוהבים יותר פלאפל, אבל הפיצה מגיעה עם ג'ימבורי צמוד, אז ברורה ההעדפה הראשונית. כך, שכל יום שלישי בדרך לחוג עולה השאלה – פיצה או פלאפל, ולא הופתעתי
