האם ספורט מרזה? רובנו נשלוף מהמותן את התשובה - "כן". או "ברור"! ספורט שורף קלוריות, ולכן - ספורט מרזה. פשוט. באמת? במחקר שנערך בשנת 2017 בדקו עד כמה פעילות גופנית תורמת לעלייה בהוצאה הקלורית . התוצאות היו מפתיעות. המחקר מצא שאין קו ישיר בין כמה פעילות גופנית אני עושה, לכמה אנרגיה אני מוציאה. או
"ההבטחות של יום ראשון/ יום-הולדת/ראש השנה" הן סוג של פולקלור. אנחנו עושים רשימה של מטרות, הבטחות והחלטות, יודעים בדיוק למה זה חשוב לנו, ואז יוצאים לדרך בביטחון מלא שגם נבצע אותן. ולפעמים זה גם עובד יפה. יום, יומיים, שבוע, שבועיים. אבל אז... אז קורים "החיים". תקראו לזה "כוח עליון" או "המציאות". כך או כך,
מתי ואיך התגלתה מחלת הצליאק ומה השתנה באבחון שלה היום? פתאום כל ילד שני בגן עם צליאק? נדמה שצליאק הפכה להיות מחלה פופולרית, אבל האמת היא, שהמחלה הזו מלווה את האנושות הרבה לפני שהתחלנו לקרוא לחלה "פחמימה". עוד במאה הראשונה לספירה (!), הרופא היווני ארטאוס מקפדוקיה תיאר "מחלה של מעיים רפויים". הוא לא קרא
"ידע הוא רק ידע, עד שהוא מוטמע בשרירים" פתגם אינדיאני עתיק. יודעים מה לעשות ושוב ושוב מפסיקים? רוצים, ואז מוותרים? קורה משהו וכל ההישגים נמחקים? זה בדיוק מה שקורה כאשר שינוי פוגש אותנו כשאנחנו לא מוכנים אליו באמת. מה הכוונה? מוזמנים לקרוא *** מפתיעה או לא מפתיעה אתכם החזרה ללחימה? לא באמת חשוב. מה
אם הייתי שואלת אתכם, מה הכלי הכי חשוב כדי להצליח בתהליכי דיאטה ושינוי תזונתי, מה הייתם אומרים? תפריט? דיאטנית? זמן? פניות? זמינות של אוכל מתאים? כל זה באמת נכון, אבל הכלי החשוב ביותר שונה, והוא בכלל לא קשור לאוכל אלא לכל מטרה שתרצו להשיג. וזהו המיקוד. סיפור קטן 2 דקות לתוך השיעור המדריכה נכנסת
אחת השאיפות הגדולות שלנו, בטח בסופו של החופש הגדול, היא "לחזור לשגרה". ויש בה ריגוש, בדיוק כמו בשאיפה לחזור למשקל של לפני ההיריון/מרתון או לחזור לכושר של לפני הפציעה או של "לפני שהגיעו הילדים". העניין הוא שכל סיפור ה"לחזור" הוא... איך אגיד את זה יפה? סיפור נדמה לנו שה-"געגוע" לעבר יגרום לנו למוטיבציה אבל הגעגוע,
"לפעמים לא לעשות הכי חזק, זה הכי קשה..." והפעם, פנינה מפיו של מדריך היוגה שלי :) להצליח להרים את הרגל עד קו המותן, לשמור על האגן מאוזן, לא למעלה מדי, לא למטה מדי. לא לנסות להרים הכי גבוה. ולהישאר. להחזיק את האיזון ולא את נקודת המקסימום. להסכים לגוף להיות במקום שהוא יכול היום, ולא
מפגש של חברים או משפחה לאירוע של "על האש" אינו סתם מפגש לארוחת ערב או צהרים, זה אירוע. מדובר ביום מלא שעיקרו סביב מה שמתרחש על הגחלים (בין אם אמיתיות או חשמליות). ולכולם יש אותו סדר: נקניקיות וכנפיים קודם, כדי שהילדים יאכלו כבר ואז הבשר ה"קל" חזה, פרגיות, שיפודים, לבבות ובסוף הסטייקים ועל השולחן
בת 16. יפיפה, רצינית מאד. מדי. חודשים לקח לי לגרום לה לחייך אלי באמת. היא אוכלת בריא, אמא אומרת לי, ועושה מלא ספורט כבר מגיל 10 היא אצל דיאטנית, אבל רק עולה. "לאחרונה, היא לא מסכימה ללכת אליה יותר, אבל היא חייבת מסגרת, אז באנו" והם באים. כולם. הילדה ושני הורים יחד. שבוע אחרי
"הבת שלי ירדה מאד יפה במשקל. היא מתאמנת בחדר כושר והמאמן שלה נותן לה תפריט, אבל לאחרונה יש לה כאבי בטן באופן קבוע, והרופא ביקש שהיא תראה דיאטנית" כשהיא מגיעה היא נראית טוב, אתם יודעים, נערה מתוקה, לא רזה מדי, מטופחת, עם חולצת הבטן הקצרה והמכנסיים הגבוהים והצמודים, כמו כל בנות גילה. היא מספרת
