מעטות מודות שהן שומרות כל הזמן על מה שהן אוכלות, ושזה נעשה קשה עם השנים.

שלא קל להן להתאמן, ושהן מתאמנות הרבה כדי להראות חטובות.

מעטות יותר יודו שהן מזריקות (בוטוקוס, לא הרואין)

מה פתאום?

עדיף שיחשבו שזה בא לי בקלות…

ש"זו אני"

הילדים שלנו, בנים ובנות, הם אילו שמשלמים וישלמו מחיר יקר אף יותר.

בגלל שאנחנו מזדהים עם המודל הזה של "יופי טבעי", ושל "זה לא קשה לי", אנחנו עסוקים בלדגמן להם בצורה מושלמת איך דברים צריכים להיות, ומסתירים מהם באופן עקבי את הקושי.

וזו טעות.

כי המאבק לא נגמר כשמתבגרים, ביננו – הוא גדל.

אני רוצה שהם יראו את המאבק שלי, את ההתמודדות, את הקושי.

ולכן, לא רק שלא אסתיר, אלא אדבר את הקושי בקול רם.

הילדה שלי תראה אותי לוקחת עוגייה אחת, ואז חוזרת לקחת עוד אחת ואומרת לה כמה קשה לי לעצור,

ואז מבקשת ממנה לשים את הקופסה רחוק ממני כי קשה לי להתאפק.

הילדה שלי תראה אותי מתלבשת, ולא תמיד אוהבת את התוצאה, ואנחנו נדבר על הבטן הזו שפתאום יצאה, ועדיין – היא תראה אותי מדברת מתייחסת לגוף שלי ולעצמי יפה.

ולמה?

הגיע הזמן לשחרר את השקר הזה

נשים שנראות טוב, עובדות בזה.

גם גברים

דיסני זו פנטזיה.

רק שם פתאום באה פיה ובהינף שרביט הופכת את לכלוכית לסינדרלה.

בחיים כדי להיות זו שעוצרת את הנשימה כשהיא נכנסת לנשף,

אני צריכה להיות רעבה כל הזמן, לשים המון כסף שאין לי אצל פלסטיקאי ולעבוד בלעשות ספורט במקום בעבודה שלי.

ולא רק אני.

בתמונה.

בלי פילטר, ועם קמט דאגה שגם בוטוקס לא יכול לו.

זו אני, וזה בסדר. וכן – אני עובדת בשביל זה.