"אני מכורה לשוקולד"
"אני מכור לאוכל"
לא מעט אנשים שאני פוגשת מתארים את היחסים שלהם עם האוכל כ"התמכרות".
ויש באמירה הזו הרבה כאב.
כאשר אדם בוחר להגדיר עצמו דרך שימוש במושג "מכור",
ולא משנה אם זה המכרות לאכול בכלל, לסוג מזון ספציפי, או לקבוצת מזונות,
הוא בעצם אומר – אני מרגיש אובדן שליטה בתחום הזה,
הכוח לא נמצא בידיי יותר, אלא האוכל מנהל את ההצגה הזו שקוראים לה "החיים שלי".
צמד המילים "התמכרות לאכילה" מכיל בתוכו רגשות קשים של ייאוש ותסכול,
אשר נובעים, לרוב, מהיסטוריה ארוכה מדי של ניסיונות כושלים לירידה במשקל, או לשליטה וויסות האכילה.
אני מוצאת באמירה הזו בעיתיות מאד גדולה.
כאשר אני מגדירה את עצמי דרך המונח "מכורה", אני גם, בצורה מסיימת, אומרת "ויתרתי".
דרך המונח הזה אני מורידה ממני את האחריות להתמודדות, וכתוצאה מכך אני מצמצמת את האפשרות שלי לשנות את המצב.

וזה לא טוב.

ב"ויקיפדיה" מופיעה הגדרה של התמכרות היא כ "מצב של תלות נרכשת, פסיכולוגית וגופנית, בחומר או בהתנהגות כלשהי"
ההגדרה הזו שולחת אותנו לשדה מורכב, בו לא מדברים רק על חומר שיוצר התמכרות, אלא גם על התנהגות.
ואז, השאלה על התמכרות הופכת למעניינת הרבה יותר:
האם אדם מכור לאוכל עצמו (לרכיב), או אולי להתנהגות האכילה שהוא עצמו פיתח?

חשיבות ההגדרה – למה אני מתעכבת על הגדרות?

אני מאמינה שלמילים יש כוח, וזו גם הסיבה לכתבה הזו, ובכלל לכתיבה שלי.

אני רוצה ושואפת שכשתסיימו לקרוא, תוכלו לבחור להשתמש במלים אחרות,
מילים שיאפשרו לכם נקודת מבט אחרת על המציאות,
ומכאן, גם יעזרו לכם לנוע קדימה, הלאה, לעשייה שתביא לתוצאות.
******

התמכרות לאוכל או לפעולה?

אני טוענת ש"התמכרות לאוכל" לא קשורה לאוכל עצמו, ושאכילה לא מווסתת היא לא התמכרות, אלא הרגל.
כלומר, אין פה בעיה ב"חומר", אלא בהרגלי התנהגות (כן, בנו).

אמנם, האוכל המערבי והמעובד מכיל בתוכו לא מעט חומרים שמפריעים לנו בוויסות האכילה.

אילו חומרים שמגרים את בלוטות הטעם, מיצרים חשק לעוד ומפריעים לנו לחוש שובע בזמן.
אבל, החומרים הללו לא ממכרים, כלומר הם לא יוצרים תלות פיזיולוגית.

איך בעצם יוצרים תלות או התמכרות באכילה?

אדם שמפתח תלות באוכל, מפתח סט התנהגויות המזכירות מאד התנהגויות שנראה אצל אנשים מכורים למשל לסמים,
ההתנהגויות האלו נובעות מאותה סיבה, ומשרתות אותה מטרה.
גם מכור לסמים, וגם "מכור לאכילה" רוצים להשיג הרגשה טובה או לברוח מהרגשה לא נעימה.
זהו, ככה פשוט.
העניין הוא, ששניהם בטוחים שעבורם קיימת דרך אחת בלבד להשגת התחושה הזו: צריכת הסם/אוכל
.
המנגנון הפיזי עובר דרך הפרשת הורמונים מסוג אנדורפינים, שהם הורמונים מרגיעים ומאלחשים.
ההפרשה שלהם לדם מייצרת תחושה זמנית של שקט, נינוחות ורוגע.
האוכל "מסמם" אותנו רגשית.
כאשר אדם מבין באופן תת הכרתי שהאוכל הרגיע אותו, שימח אותו, סילק רגשות רעים, גם אם רק לרגע,
נפתח הפתח לשימוש באוכל שלא לשם דיכוי רעב פיזי, אלא כדי להירגע ו/או לברוח מהקושי.
וזה מה שממכר…

מי בסיכון גבוה יותר ל"התמכרות לאוכל"?

קבוצת הסיכון הגדולה להתמכרות לאכילה היא אנשים שחונכו להשתקה רגשית.

האסטרטגיה ההישרדות הזו מתרגמת רגש לחולשה, והבעת רגש להודעה בחולשה.
היות ולבני אדם יש רגשות, מתחיל להתפתח דפוס הסתרה שמטרתו לחפות על קושי וכאב.

אנשים כאלו יקשו מאד לבקש עזרה או לקבל עזרה.
הם יעשו הכל כדי להיראות כלפי חוץ חזקים ומסתדרים, ולא תלויים באחר.

יתכן ואנשים אלו למדו כבר במשפחת המוצא שלהם שאוכל יכול לווסת רגשות,
או שהם גילו את ה"טריק" הזה בהמשך דרכם.
כך או כך, האוכל זמין מאד בעולם המערבי, ולכן מהווה פתרון קל לטשטוש הרגש במקום לדבר עליו.

גם אנשים שבמשפחות המוצא שלהם השתמשו הרבה בביוש (מהמילה בושה), האשמות, ביקורת, שיפוט
בין אם בנוגע למראה חיצוני ומשקל, או באופן כללי
אפילו אם הביקורת הזו הופנתה "החוצה" לאנשים שאינם במשפחה ולאו דווקא אליהם ישירות,
יהיו בעלי נטייה גבוהה יותר להסתיר רגשות, טעויות, כישלונות, ולכן גם בסיכון גבוה לפנות לאוכל או לכל חומר אחר כדי להירגע.

אז מה עושים?

נתחיל במה לא עושים:
דיאטת "כאסח" – לא פוצחים בדיאטה שאסור בה כמעט כלום, ומבטיחים לעצמנו ש"אחרי שנרזה נחזור לאכול נורמלי, כדי לא להרוס".
הימנעות – לא מפסיקים לאכול קבוצות מזון שלמות כדי לא "ליפול"
הבטחות דרמטיות – לא מבטיחים לעצמנו ש"לא ניגע אף פעם יותר ב…" (סוכר, ממתקים, מאפים, שוקולד, השלימו בעצמכם)

במקום זה, מפסיקים לשנוא. את עצמנו, את האוכל, את העולם.
ובמקום זה, מתחילים לומר לעצמנו משפט, שישמע לאוזניים ביקורתיות וציניות קצת משונה.
והמשפט הוא: "ככה זה. יש אוכל, הוא טעים, ויש לי הרגל לאכול כש…".

עכשיו, נתחיל לעבוד.

בתהליך כזה אנחנו שמים את המשקל בצד.
הוא יירד, אני יכולה להבטיח לכם, אבל לא נשים עליו את הפוקוס.
אנחנו מתחילים לבדוק את הרעב והשובע, את העדיפויות האמתיות שלנו באוכל,
ומחפשים ביחד דרכים אחרות להרגיש טוב או להתמודד עם הרגשות הפחות נעימים.
לא מבטיחה לכם שזה קל. יותר מזה, מבטיחה לכם שזה לא קל.
אבל גם מבטיחה לכם שזה מעצים, שהמאמץ משתלם ושאפשר לגמרי "להיגמל"
אשמח להיות זו שמלווה אתכם בדרך שלכם להצלחה.
ואתם מאד מוזמנים לחלוק את הידע הזה עם כל אדם שיכול להפיק ממנו תועלת.
שלכם, אורית