אילו שתי בקשות, לא פשוטות, שאני מבקשת מההורים שמגיעים עם ילדים לתהליכי שינוי תזונתי וירידה במשקל.

הילדים שמגיעים עושים ברוב המקרים קולות רמים של מוטיבציה.

ויש להם מוטיבציה,

והם באמת מאד רוצים.

אבל,

זה קשה להם.

מאד!!!!

קשה לווסת את האכילה כשרעבים

קשה להגיד לא לממתקים אצל חברים

קשה לעמוד מול שולחן יום ההולדת

קשה לשבת עם המשפחה בשישי בערב ולא לקחת כמו קודם, או כמו כולם, או כמו שרוצים.

קשה להיות לבד בבית ולא לנשנש

קשה לעשות ספורט אם לא עשיתי מזמן

קשה לפעמים אפילו ללבוש בגדי ספורט

והכי קשה להם זה לראות את ההורים שלהם

מחכים לראות אותם מגיעים לקו הגמר רזים.

וביננו, אנחנו הרי יודעים כמה שזה קשה!

זו חלק מהסיבה שאנחנו שולחים אותם לתהליך תזונה.

אנחנו מכירים את המלחמה הזו מבפנים,

ודואגים להם, רוצים שיהיה להם קצת יותר קל.

אז בבקשה,

דווקא בשם הדאגה, האהבה והאכפתיות

שאין עליהם עוררין

תנמיכו

נסו שלא להעיר להם על האכילה,

זה קשה, אני יודעת.

נסו לא להעמיס עליהם תקוות "שזה יגמר מהר"

נסו שלא ללחוץ עליהם להתאמן יותר או לאכול פחות

והשתדלו מאד שלא לכעוס עליהם,

גם כשתראו שוב אריזות ממתקים בפח

(מזל שהם זורקים לפח! אתם לא רוצים שהם יחביאו אותן מכם…)

ובבקשה,

תנו לי להתנהל מולם.

זה יקל עליהם (עדיף להם לאכזב אותי ולכעוס עלי מאשר עליכם, אבא ואמא),

זה יוריד מכם חזית מאבק מאד משמעותית,

זה רק יעשה טוב למערכת היחסים שלכם איתם.

ובסוף, זה לא פחות חשוב מהמשקל.