בת 16. יפיפה, רצינית מאד. מדי.

חודשים לקח לי לגרום לה לחייך אלי באמת.

היא אוכלת בריא, אמא אומרת לי, ועושה מלא ספורט

כבר מגיל 10 היא אצל דיאטנית, אבל רק עולה.

"לאחרונה, היא לא מסכימה ללכת אליה יותר, אבל היא חייבת מסגרת, אז באנו"

והם באים. כולם. הילדה ושני הורים יחד. שבוע אחרי שבוע.

והילדה יורדת, ועולה, ויורדת, ועולה

ומשהו נראה לי לא תקין.

תנו לה לבוא לבד, אני מבקשת.

ואז זה קורה.

בפגישה השנייה של שתינו לבד הדמעות משתחררות.

כולם מעירים לה, כל הזמן. מתמיד.

גם סבתא. בעצם, בעיקר סבתא,

וגם אמא.

והיא באמת מנסה, אבל זה לא פשוט לה. והאמת נמאס לה.

היא מזהה את המבט בלי המילים,

את האיסורים שהם רק עליה ולא על הרזים ממנה בבית

את האכזבה של כולם מהמשקל שלה. ממנה.

והאמת שבסדר לה. ככה. בדיוק ככה.

היא חכמה, ומצליחה, ויש לה מלא חברים ועיסוקים

ורק בבית…בבית היא מתחבאת רוב הזמן בחדר שלה.

אוכלת לבד, נמנעת מקשר עין בארוחות המשפחתיות.

לא צריך, אני אומרת לה. את לא חייבת לרזות.

את עושה ספורט, אוכלת בריא, גם אם לא תהיי רזה, בריאותית זה בסדר

פעם, אם את תרצי, אני בטוחה שתצליחי

כרגע, אם הם רוצים בשבילך, ואת לא רוצה בשבילם,

זה אבוד.

שלוש שנים חולפות, והיא חוזרת.

במדים, עם הדרגות.
באותו משקל, אבל עם חיוך.

היא כבר קצינה, גרה מחוץ לבית

אחרי שנתיים של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי היא מצליחה לדבר עליהם בלי דמעות.

עכשיו היא רוצה.

ועכשיו, היא גם תצליח.

הכוונות הטובות שלנו יכולות לגרום לנזק.

נזק שלא יהיה קל לתקן.

נזק גדול יותר מכל תועלת שאולי נצליח לעשות.

אבל אנחנו כן יכולים לעזור, ברגע שהם מבקשים עזרה.

יש לכם ילד/ה שמתעסק יותר מדי עם אוכל, מראה, ספורט ומתחיל להראות לכם שזה אולי הזמן להתערב, או שילד/ה שמבקשים עזרה?
זה הזמן.

הציעו להם להגיע לתהליך קצר וממוקד שבו יקבלו את כל הידע הנדרש והכלים כדי לעשות את זה טוב

לכל הפרטים צרו קשר

ברגע שבני נוער אוכלים לא מספיק ביחס למה שהם צריכים ובמגוון שדרוש להם על מנת לספק את צרכי הגוף הגדל, מתרחשת פגיעה רב מערכתית – במערכת העיכול, בוויסות מנגנוני רעב ושובע, ביכולת הריכוז, בוויסות מצבי רוח (לא שהם באמת יודעים לעשות את הוויסות הזה גם ככה בגיל ההתבגרות…) ובעקבותיהם פגיעה בגדילה, בהתפתחות המינית ובפוריות.

בחיים האמתיים, אף אחד לא מכריח אותנו לשבת לבד בשקט

להפך, דוחפים אותנו לעשייה

ולכן אנחנו לא באמת מתאמנים בזה – ואולי כדאי

קבלו תרגיל לימים הקרובים –

אם נמאס לך לאכל משעמום ויש לך חשק להתעמת עם הרגש הלא נוח של שעמום

בפעם הבאה שאתם פותחים מקרר, תשאלו את עצמכם – מה אני מחפשת פה בכלל?

אם התשובה היא עניין, אתם במקום הלא נכון…

סגרו את המקרר, בלי לקחת כלום

תנשמו ותסתכלו מסביב

בטוחה שתמצאו משהו מעניין אחר

המצווה הכי משמעותית בחנוכה היא דווקא לא אכילת סופגניות
(אני יודעת שאת המומים 😊 )
אלא הגדלת האור שאנחנו מפיצים במטרה להאיר גם את הסביבה ולהוסיף לאור של האחרים

אז חשבתי להאיר לכם על כמה מיתוסים שגויים
שהורסים לכולנו את התזונה, את הדיאטה, ולפעמים את מצב הרוח
ואולי דרך זה לתרום את שלי לחג היפיפה הזה

אז לכבוד 8 נרות, יש לי 8 מיתוסים עבורכם.
את המיתוס האחרון, לכבוד השמש, שפורסם בכתבה המקורית בדף הפייס שלי, תוכלו לקרוא פה באתר בכתבה נפרדת בשם "האם תזונה זה מדע?"

קריאה מועילה ומנה!

1. צריך לספור קלוריות כדי לרדת במשקל

   לא. ממש לא.

   לא צריך לספור ויותר מזה, האמת שמסתירים מכם היא שאי אפשר לספור קלוריות.

   שיטות ההערכה לכמה קלוריות יש בכל דבר הן, בדיוק כמו שהן נקראות – הערכה, וככאלו הן לא מדויקות, ולא מאפשרות לדעת באמת כמה קלוריות צרכתם גם אם שקלתם ומדדתם את כל רכיבי המנה.

2. כמות הקלוריות במזון מאפשרת לדעת כמה הוא משמין

   לא

   זה לא כמה קלוריות אכלת (שכאמור, אי אפשר באמת לדעת) אלא זה מה המקור של הקלוריות הללו,

   כדי לדעת איך מזון מסוים ישפיע עלינו צריך לדעת הרבה יותר מכמה קלוריות יש בו. למשל מה הרכב המזון, מה הרכב הארוחה, ואפילו חשוב יותר מי אוכל, מתי ואיך…

   בקיצור – אי אפשר לקרוא למזון מסוים "משמין" כמו שאי אפשר לטעון שמזון אחר "לא משמין"

3. ספורט מרזה כי הוא שורף קלוריות

   לא

   ספורט יכול לעזור בירידה במשקל, אבל לאו דווקא בגלל הקלוריות שנשרפות, אלא בעיקר בגלל התהליכים המטבוליים שהוא מעורר בגוף, וגם זה רק בתנאי שהעובדה שאני עושה עכשיו ספורט לא גורמת לי לאכול יותר

4. יש לי שעון! אני יודעת כמה אני קלוריות אני שורפת באימון

   אני מניחה שניפוץ המיתוס הזה יבאס מאד הרבה אנשים

   אבל לא, אתם לא באמת יודעים כמה אתם שורפים באימון.

   השעונים על סוגיהם בנויים על משוואה מתמטית, שמעריכה את כמות הקלוריות שאתם יכולים לשרוף התאמה לגיל שלכם, המין, ואולי לפי הדופק

   כמו ביחס לקלוריות שאמרנו קודם, זו הערכה מאד כוללת, וחבל להכניס אותה לשיקולי בניית התפריט שלכם כאילו היא אמת מדעית.

   היא לא

   כמה תשרפו באמת באימון מאד אינדיווידואלי, ומשתנה עם הזמן, ולא רק בגלל הגיל

   והיי – גם זה קשור למה אתם אוכלים וכמה…

5. צמחונות וטבעונות הן צורות אכילה בריאות יותר

   לא

   כשאני אומרת "צמחוני" או "טבעוני" אני אומרת מה האדם לא אוכל,

   אבל תזונה בריאה מתייחסת למשהו אחר

   למה אני כן אוכלת

   ואם אני נמנעת מבשר זה לא אומר שאני כן אוכלת טוב

   ואם אני נמנעת מגבינות, ומוצרי חלב, זה לא אומר כלום על מה שאני מכניסה לגוף שלי

   כלומר – אני יכולה להיות צמחונית או טבעונית ולאכול גרוע, ממש גרוע

   ואני יכולה להיות "אוכלת כל" ולאכול מאד בריא ….

   אל תפלו לפח הזה

6. לא בריא להיות שמן

   זה מיתוס קצת טריקי

   בעיקרון, אפשר להיות בעודף משקל ולהיות מאד בריא, בתנאי שאני אוכלת בריא וטוב ועושה פעילות גופנית

   אבל, ופה הטריק –

   אם אני אוכלת בריא ובהתאמה לגוף שלי לא אהיה שמנה

   אם אני בעודף משקל – אני אוכלת יותר מדי, וגם אם זה אוכל בריא, זה לא תקין לגוף

   אז אמנם עדיף להיות בעודף משקל ולאכול בריא ולעשות ספורט, אבל עדיין לכמה אני אוכל יש משמעות בריאותית

7. להיות רזה זה בריא

   וגם פה יש טריק

   אפשר להיות רזה וחולה. אפילו מאד

   בין אם אני אוכלת אוכל רע, ופשוט "רזה גנטית" או אם אני עושה המון ספורט ולא אוכלת בהתאמה, או אם אני לא אוכלת מספיק

   כך, כך או כך – בריאות זו לא.

   ביננו, לפעמים זו מחלה קשה יותר מאשר השמנה

   הידעתם שאנורקסיה זו מחלה עם פרוגנוזה (כלומר, סיכויי החלמה) נמוכים מאד?

8. הוא רזה, אז שיאכל מה וכמה שהוא רוצה

   ופה מתחברים שני המיתוסים הקודמים, ומתווסף להם "בונוס".

   היות וחברתית-תרבותית קל לנו יותר לראות ילד רזה אוכל 3 סופגניות מאשר ילד בעודף משקל, פחות הורים ידברו או יתווכחו עם הילדים שלהם על כמה הם אכלו, אם הם רזים.

   וזו טעות.

   טעות גדולה

   UGE MISTAKE

   בריאותית, הנזק הוא אותו נזק לשני הילדים, וחינוך להרגלי אכילה בריאה צריך להתקיים בין אם הילד במשקל תקין או לא.

   ואם אנחנו מוצאים את עצמנו מעירים רק לילד בעודף משקל, אנחנו יוצרים נזק גדול יותר מאשר עוד סופגנייה.

צריכים עזרה? אשמח, זה בדיוק מה שאני עושה, מוזמנים לשלוח הודעה או להתקשר 0544998510

קשה להיות חריג

כמה שננסה לעטוף את זה בנצנצים, זה לא ישנה את המהות הכי בסיסית שלנו כבני אדם, להרגיש שייכים, להיות חלק מקבוצה.

בהתחלה, עם האבחון, היא ראתה את הצליאק כייחודיות מגניבה וכייפית,
שגרמה לה להיות אחרת במשמעות הטובה של המילה, ולזכות בתשומת לב.

אבל ככל שהיא גדלה אני רואה שינוי. נדמה, שהיא חווה יותר ויותר את הייחודיות
הזו כשונות שמפריעה ופוגעת ביכולת שלה להיות כמו כולם, להשתלב, וקצת קשה לה עם תשומת הלב שהיא זוכה לה סביב הצליאק.

זה חלק מההתבגרות וחלק מהעלייה בחשיפה שלה לעולם.

לא נצפה באמת מילד או מאדם בוגר לשמוח מזה שהוא לא יכול לאכל כל דבר בחוץ,
או תמיד צריך לשאול ולברר מה יש במה שמגישים באירוע שהוא הולך אליו. זה לא באמת תקין.

עם העלייה בהיצע יש גם עלייה בחוויית החסך והחסר.

וזה נכון למי שצליאקי, למי שאלרגי וגם למי שצריך לשמור קצת יותר על מה שהוא מכניס לפה…

******

במשך יותר מ-20 שנה אני עובדת עם ילדים בריאים וחולים,
עם מחלות אנדוקרינולוגיות, כמו סכרת, ועם עודף משקל ועם דרישות תזונתיות ייחודיות.
ותמיד, תמיד מתחת לוויתורים שנדרשים יושב כאב אחד – למה אני שונה מכולם?

בשנים האחרונות אני גם לומדת הדרכת הורים.
הבנתי שלא חשוב כמה הילד ירצה להיות בסדר, להשתנות, להתאים את התזונה שלו להלצות הרופא או לדרישות המאמן,
הוא חייב אותנו, ההורים כדי להצליח.

והעבודה שלנו קשה יותר ממה שנדמה, אבל גם פשוטה יותר.
היא לא דורשת מאתנו להעלות על בריקדות ולהילחם,
ולא מחייבת אותנו לריב עם אף אחד בשם הילד שלנו, כדי שלא יפגע ולא ייעלב ולא ירגיש בודד.

אל תנסו להקטין להם את הכאב, הוא טבעי ונורמלי.

אבל גם אל תנסו לפתור להם אותו. הם מספיק חזקים כדי לא להתמוטט ממנו.

וגם אתם.

נוסעים?

נוסעים. נסתדר.

זו הייתה החלטה לא פשוטה

לטוס לחו"ל עם ילדים זו משימה שבסיסה מכילה קונפליקט.
בטיול המטרה המוצהרת היא חופש, מנוחה, כיף,
אבל לקחת את הילדים לחו"ל זו כבר מורכבות שמאיימת בדיוק על אותה מטרה…

האמת שעד אז הייתה לנו חוויה טובה איתם בחו"ל, כך שהיינו אופטימיים וממש רצינו לנסוע.
מה שכן הדאיג אותנו זה איך מסתדרים עם האוכל

רשמת, היא אובחנה סה"כ כחודשיים לפני הנסיעה בפועל.

בארץ כבר הסתדרנו, פחות או יותר, ראינו שהיא מרגישה טוב יותר.

היא ידעה שהיא מרגישה טוב יותר.

חו"ל עם צליאק זה מסובך.

כהורה לילד צליאקי, אתה לוקח איתך לדרך מזוודה אחת אקסטרה, שאמנם לא משלמים עליה אובר-בוקינג, אבל היא מבאסת.
זו מזוודה אפורה, כבדה, מלאה באחריות, שנוספת לאחריות הרגילה כהורה.
האחריות ליצור חוויה מהנה ושפויה, ובו זמנית, לשמור עליה "נקייה" מגלוטן.

פחות חששנו שהיא תיחשף לגלוטן.
ידענו מה יהיה המחיר (כאבי בטן) וידענו שאם נחליט להחמיר אפשר להימנע מכל סיכון לגמרי, בדיוק כמו אדם שאוכל כשר בלבד מסתדר בחו"ל.
אפשר להביא דברים מהארץ, לאכול רק בחדר, רק אוכל שהכנו, ולהימנע מלקנות בחוץ. בצורה כזו ללא ספק היא תחזור נקייה.

אבל זו לא הדרך שלנו. לא לטייל ולא לגדל ילדים.

קודם כל, אוכל זה חלק מהשמחה שבטיול, ולא רצינו להרוס את החלק הזה.
חוץ מזה, מבחינתנו, צליאק היא התמודדות קבועה, ולמרות הגיל הצעיר, לא רצינו לעבוד בשירות האשליה.
כלור, החלטנו באופן יזום להתמודד עם מה שיש, ולא ליצור עבורה אשליה שהתמודדות לא קיימת.

ופה שוכן כובד המשא העיקרי – מתוך החלטה מודעת, אתה יוצא להראות לילדה שלך עולם עשיר, מגרה ומפתה,
ואתה יודע שתצטרך להתמודד עם זה שהיא לא תוכל לטעום וליהנות מכולו.

וזה יהיה קשה. לכולנו.

אז איך (אנחנו) עושים את זה

בנינו אסטרטגיית פעולה עוד בשלב התכנון ולקחנו מקומות לינה שהכילו מטבחון.
כך ידענו שתמיד נוכל להכין סנדוויצ'ים, לבשל בעצמנו ארוחות, לעשות קניות ולשמור עליהן בקירור.

היות וממילא לא כזה תענוג עבורנו לשבת עם ילדים קטנים במסעדה פעמיים שלוש ביום,
לא הרגשנו שזה וויתור גדול מדי, והחלטנו מראש שנשב פעם אחת ביום במסעדה.

נכנסנו לכל הפורומים הנחשבים, קראנו כל מה שאחרים רשמו על החוויה שלהם ביוון עם צליאק ובלי צליאק,
הוצאנו כרטיס מסודר שעליו מוסבר ביוונית מה הכוונה ב"ללא גלוטן" והתחלנו להתאמן על היוונית שלנו ושלה.

"חורס גלוטני"

נחתנו באתונה בשעת לילה מאוחרת, והתרסקנו לשינה בדירה שהשכרנו אי שם בפאתי העיר.

כשקמנו הנוף היה עוצר נשימה.

וזו רק הייתה ההתחלה.

זה לא בלוג על יוון ולכן רק אומר שהיא יפה נעימה וחייכנית כל כך, שברור לנו שנחזור שוב.

מבחינת האוכל, המארחים שלנו בדירת ששכרנו השאירו לנו מראש כמה מוצרים שצוין עליהם ללא גלוטן, וזה היה מחמם לב.

גם פה זה רק היה הפתיח.

באופן כללי, מה שליווה אותנו כל הטיול היה מאור הפנים בו התקבלנו, יחד עם הבקשות המיוחדות וה"מוזרות" שלנו עבורה.

תמיד היה מי שעשה מאמצים לחפש מנות שאין בהם גלוטן, ואם לא היה משהו מתאים – דאגו לארגן לה מנה מיוחדת.

והילדה?

הילדה פרחה – היא הייתה מתיישבת ליד השולחן במסעדה ואומרת (האמת, צועקת…) למלצר –  "חורס גלוטני"!

באחד מהמלונות הביתיים בהם שהינו, בעלת המקום ואמא שלה היו מכינות לה במיוחד כל בוקר פשטידה ללא גלוטן ועוגה אישית ללא גלוטן,
וכאשר עזבנו ציידו אותנו עבורה בקופסת ריבה. שיהיה לה משהו מתוק.

פעם אחרת, כאשר הקינוח ללא גלוטן אכזב אותה, המלצרים ארגנו לה צלוחית עם שוקולד נוטלה.

היא הייתה מאושרת.

אז נכון, היא נאלצה לראות אחרים אוכלים מזונות שהיא לא יכלה לאכול

היא קינאה באחיה לא מעט.

ועברה שיעור קשוח בהתמודדות עם החיים.

את זה לא אוכל ואני גם לא רוצה למנוע ממנה. אילו החיים שיהיו לה תמיד.

קצת אחרת מכולם, ללא גלוטן.