מפגש של חברים או משפחה לאירוע של "על האש" אינו סתם מפגש לארוחת ערב או צהרים, זה אירוע.
מדובר ביום מלא שעיקרו סביב מה שמתרחש על הגחלים (בין אם אמיתיות או חשמליות).

ולכולם יש אותו סדר:

נקניקיות וכנפיים קודם, כדי שהילדים יאכלו כבר

ואז הבשר ה"קל" חזה, פרגיות, שיפודים, לבבות

ובסוף הסטייקים

ועל השולחן תמיד מגוון עצום של סלטים, חומוס, טחינה, ולצידם נוספו בשנים האחרונות מנות צמחוניות וטבעוניות
וכמובן תוספות של פיתות, צ'יפס (הילדים כמובן, הם הסיבה הרשמית, אבל לא ראיתי מבוגר שזה מנה ממנו לטעום), תפוחי אדמה, אורז, תירס…

ואז,

אחרי שכולם כבר פתחו כפתור, שחררו את החגורה,

שתו הרבה יותר מדי

והתעייפו ממש

יוצאים הקינוחים – גלידה כזו או אחרת, עוגות, פיצוחים, פירות

ומי מסוגל להתנגד להם בשלב זה?

ושוב נגיע הביתה מטושטשים משובע ואלכוהול, ונתעורר בבוקר עם צרבת.

שלא לדבר על תחושת התשישות שמלווה את הגוף אחרי יום שבו הוא אכל כל כך הרבה
(ולא חשוב אם הוא התאמן קודם או לא)

*****

תסריט מוכר?

אם כן, ואם מתחשק לכם לביים לעצמם תסריט חדש, הינה לכם שלושה טיפים חשובים שיסייעו לכם בכך :

הטיפ הראשון

הטיפ הראשון הפשוט יחסית, אבל הוא סוד שידוע רק למעטים :)

הידעתם שאפשר להכין גם ירקות על האש??

כן, לצד אותן מנות ראשונות של נקניקיות וכנפיים הניחו על האש גם שיפודי ירקות, חצילים, עגבניות, פלפלים, בצלים וגמבות.
יוצא אש!

הטיפ השני

הטיפ השני דורש תרגול, אבל הופך קל יותר ככל שתתאמנו בו – והוא לתכנן.
כן, תתכננו.

תתכננו מראש מה תאכלו, מה לא תאכלו ואפילו כמה.

אל תסמכו על תחושת השובע כמי שתעזור לכם לעצור.
ביננו, אתם לא אוכלים כי אתם רעבים, אתם אוכלים כי כיף לכם עם כולם, וכי כולם אוכלים.

אז תתכננו – אפשר להחליט שאתם "רק על הבשר" או שאתם מחכים לסטייקים,
או שאתם קובעים מראש כמה ואיך אתם אוכלים ולא חורגים מהכמות.
תתכננו משהו, לא חשוב מה, העיקר שהוא ייצר לכם הגבלה מסוימת על האכילה ויסייע לכם לצאת מהאוטומט.

אחרי שהחלטתם מה תוכנית העבודה שלכם, ספרו עליה למישהו.
כשאנחנו מחליטים לבד עם עצמנו מה לעשות, קל לנו "לשכוח", אבל כשאומרים לאדם אחר, לא נעים לפשל, ויש סיכוי גדול יותר שגם תעמדו בהחלטה שלהם.

הטיפ השלישי

אכלתם את מה שתכננתם אבל האירוע לא מסתיים?

זוזו הצידה מהאוכל. שבו רחוק, שחקו כדורגל עם הילדים, קחו את עצמכם ואת בן/בת הזוג או את אחד הילדים לסיבוב. ברגע שתעשו הפסקה תרגישו כמה אתם שבעים.

ותזכרו – אם תצליחו, נהדר. ואם לא? רגשות אשמה לא מרזים, וותרו עליהם

חג עצמאות שמח!

בחיים האמתיים, אף אחד לא מכריח אותנו לשבת לבד בשקט

להפך, דוחפים אותנו לעשייה

ולכן אנחנו לא באמת מתאמנים בזה – ואולי כדאי

קבלו תרגיל לימים הקרובים –

אם נמאס לך לאכל משעמום ויש לך חשק להתעמת עם הרגש הלא נוח של שעמום

בפעם הבאה שאתם פותחים מקרר, תשאלו את עצמכם – מה אני מחפשת פה בכלל?

אם התשובה היא עניין, אתם במקום הלא נכון…

סגרו את המקרר, בלי לקחת כלום

תנשמו ותסתכלו מסביב

בטוחה שתמצאו משהו מעניין אחר

קשה להיות חריג

כמה שננסה לעטוף את זה בנצנצים, זה לא ישנה את המהות הכי בסיסית שלנו כבני אדם, להרגיש שייכים, להיות חלק מקבוצה.

בהתחלה, עם האבחון, היא ראתה את הצליאק כייחודיות מגניבה וכייפית,
שגרמה לה להיות אחרת במשמעות הטובה של המילה, ולזכות בתשומת לב.

אבל ככל שהיא גדלה אני רואה שינוי. נדמה, שהיא חווה יותר ויותר את הייחודיות
הזו כשונות שמפריעה ופוגעת ביכולת שלה להיות כמו כולם, להשתלב, וקצת קשה לה עם תשומת הלב שהיא זוכה לה סביב הצליאק.

זה חלק מההתבגרות וחלק מהעלייה בחשיפה שלה לעולם.

לא נצפה באמת מילד או מאדם בוגר לשמוח מזה שהוא לא יכול לאכל כל דבר בחוץ,
או תמיד צריך לשאול ולברר מה יש במה שמגישים באירוע שהוא הולך אליו. זה לא באמת תקין.

עם העלייה בהיצע יש גם עלייה בחוויית החסך והחסר.

וזה נכון למי שצליאקי, למי שאלרגי וגם למי שצריך לשמור קצת יותר על מה שהוא מכניס לפה…

******

במשך יותר מ-20 שנה אני עובדת עם ילדים בריאים וחולים,
עם מחלות אנדוקרינולוגיות, כמו סכרת, ועם עודף משקל ועם דרישות תזונתיות ייחודיות.
ותמיד, תמיד מתחת לוויתורים שנדרשים יושב כאב אחד – למה אני שונה מכולם?

בשנים האחרונות אני גם לומדת הדרכת הורים.
הבנתי שלא חשוב כמה הילד ירצה להיות בסדר, להשתנות, להתאים את התזונה שלו להלצות הרופא או לדרישות המאמן,
הוא חייב אותנו, ההורים כדי להצליח.

והעבודה שלנו קשה יותר ממה שנדמה, אבל גם פשוטה יותר.
היא לא דורשת מאתנו להעלות על בריקדות ולהילחם,
ולא מחייבת אותנו לריב עם אף אחד בשם הילד שלנו, כדי שלא יפגע ולא ייעלב ולא ירגיש בודד.

אל תנסו להקטין להם את הכאב, הוא טבעי ונורמלי.

אבל גם אל תנסו לפתור להם אותו. הם מספיק חזקים כדי לא להתמוטט ממנו.

וגם אתם.

אחד המחירים היקרים הוא "הכל או לא כלום"

אם אני לא עושה מעולה, אני מוותרת על העשייה בכלל

מחיר יקר נוסף הוא חיים בתחושת תחרות תמידית

********

פסח 2020, לפני שנתיים בדיוק, סגר ראשון.

כולם בבית, רמות החרדה נוסקות לגבהים, ולרוץ מותר ברדיוס של עד 100 מ' מהבית.

על רקע התקופה, איחדנו כוחות, איילת רוזנפלד, נטורופטית, קולגה וחברה ואני, לשיחה שהוקלטה ומופיעה גם באתר שלה.
בשיחה דיברנו על השאלה איך לשמור או ליצור שגרת ספורט ותזונה בריאה גם בימים מורכבים.

חשבתי שלמרות שימי הסגרים מאחורינו, עדיין יש גם היום הרבה מה ללמוד מהשיחה הזו.

הרי ימים לא שגרתיים ותקופות מורכבות יש תמיד.

וגם בשגרה רגלה, לא קל ליצור הרגלי ספורט ותזונה שמחזיקים מעמד.

הלינק נמצא פה

(את השיחה עצמה  תמצאו בסופה של הכתבה)

מוזמנים להקשיב ואשמח לשמוע מכם, מה לקחתם?
תיהנו!