האם אכילה רגשית היא רק אכילה? או אולי אותה הזנה רגשית ומנטלית שאנחנו מייצרים דרך אכילה רגשית יכולה להיות מושגת גם בדרכים אחרות, כמו למשל שינון מתכונים…?

השנה, נארח אצלנו בבית מפגש של "זיכרון בסלון".
סביב הכנת המפגש שמעתי הרצאות וקראתי תכנים על השואה, ושהאוזן שלי קלטה את המילה אוכל, והמוח לא הרפה…
ציפיתי לקרוא על קליפות תפוחי אדמה, אבל הופתעתי לגלות… מתכונים!

הזנה רגשית דרך מתכון

מתברר, שעבור לא מעט שורדים, העיסוק באוכל ולא אכילתו היווה מקור הזנה מנטלי ורגשי.
המחשבות על אוכל, תמכו במוטיבציה להחזיק מעמד, לשרוד.
הם יצרו חיבור שאי אפשר לנתקו בין העבר להווה.
דרך החשיבה, הדיבור והשחזור של מתכונים וארוחות נוצרו קשרים והתחזקה תחושת שייכות למשפחה, לקהילה וליהדות, ולאנשים שמתו או שגורלם לא היה ידוע, ובכך סייע בהתמודדות עם החיים הבלתי אפשריים בגטאות ובמחנות.

"הנשים רושמות את המתכונים, כאילו כדי להוכיח ולהזכיר לעצמן מהיכן באו, כדי שיעברו כביכול לדורות הבאים… הן רושמות לעתים משקלים מוגזמים, כדי להפוך את הפנטזיה לקסומה יותר…
הן רושמות על כל פיסת נייר שהן יכולות להשיג ובכל בדל עיפרון יקר ערך שמצאו, או שהחליפו תמורת לחם.. וכשאין להן נייר ועיפרון, הן צועקות בלילה את המתכונים ממיטה למיטה בצריפי המחנה החשוכים, והופכות אותם לרגע לבית שהיה להן פעם".

*קטע מעדותו של ישראל גוטמן, בשיחה עם יהודית ענבר, יוני 2006.

זו אולי לא אכילה רגשית כמו שאנחנו מכירים אותה היום, בעולם השפע שלנו, אבל זה לחלוטין עיסוק רגשי באוכל, ושניהם ממלאים בדיוק את אותה מטרה- הרגעה, חיבור לאחר, תחושת שייכות, הבעת אהבה ואכפתיות, יצירת קשר, דאגה לאחר ולעצמי.

• סבתא שמארחת את הנכדים ועסוקה ימים ושעות במה תבשל, ומי אוהב מה
• אישה שיוצאת למסעדה ועסוקה בראש שעות לפני כן במה תאכל, כמה, ואחר כך גם בצער על מה שכן ומה שלא נאכל,
• נער שאוכל ברגעי כעס או עצב, כי אין לו דרך אחרת להתמודד כרגע עם הרגשות הקשיםוגם
• זה שאוכל מרק עם דמעות בעיניים, כי זה מזכיר מאד את המרק של אמא,
• ההוא שמוצא את עצמו שוב ושוב במטבחון במשרד מול הבייגלה, הקפה או השוקולד כדי להפיג שעמום,
• או זו שמנסה לשחזר את המתכון של קליפות ההדרים בקוקוס של סבתא, שנפטרה לפני שהשאירה הוראות מדויקות.

הכל, הכל הכל זה שימוש רגשי באוכל!

האוכל מטעין אותנו רגשית, ופורק אותנו רגשית. הוא שמח, מחבר, מייצר אנרגיה ומטשטש רגשות,  גם אם הוא לא באמת  נאכל.

וכמו שאפשר לראות בלא מעט מסיפורי שורדי שואה, אכילה רגשית יכולה להציל חיים, וגם להרוס אותם. לא מעט שורדים מתו דווקא אחרי שחרור המחנות, כי אכלו באופן לא מותאם ליכולתו של הגוף לעכל.

ובעולם השפע שלנו?

אותו דבר…
עיסוק לא בריא ולא מותאם באוכל יכול להרוס חיים, בין הוא עיסוק של הימנעות או של אכילה לא מווסתת…כך או כך הוא מסתיר מאיתנו את מה שלחיים יש להציע.

אז שנייה לפני יום השואה, אני משתפת אתכם במתכון של ואלי קון צימט, שורדת, שסיפורה והמתכון שלה מפורסם באתר "כתמים של אור – סיפורן של נשים בשואה".

כי גם לזכור אפשר דרך אוכל, ולפעמים אפילו כדאי.

לחמניות (קרואסונים)

50  קמח, 5 כפיות חמאה, סוכר, 5 חלמונים, 5 חלבונים, 5 שמרים שתפחו בחלב פושר, 2 קצות סכין של אבקת אפייה, קצת וניל. לבלול בצק עד שיהיה חלק (לבלול היטב).
לעטוף את הבצק במפית ולטבול במים קרים למשך שעתיים.
להוציא, ללוש לחמניות, לכסותן בסוכר, לחתוך ללחמניות (שהרונים).
לאפות בתנור חם, ובזמן שהלחמניות חמות לפזר סוכר וניל.

התמונות והציטוטים מתוך אתר כתמים של אור

עוד בנושא? כתבה שלי על מחקר הרעב בגטו ורשה