"ידע הוא רק ידע, עד שהוא מוטמע בשרירים" פתגם אינדיאני עתיק.

יודעים מה לעשות ושוב ושוב מפסיקים? רוצים, ואז מוותרים? קורה משהו וכל ההישגים נמחקים?
זה בדיוק מה שקורה כאשר שינוי פוגש אותנו כשאנחנו לא מוכנים אליו באמת.
מה הכוונה? מוזמנים לקרוא

***

מפתיעה או לא מפתיעה אתכם החזרה ללחימה?
לא באמת חשוב.
מה שחשוב זה לשים לב ששינוי הוא הקבוע היחיד בחיינו.
חיינו הפרטיים, הלאומיים ואולי גם הגלובליים. ונכון, זה לא חדש.

ורובנו יודעים את זה, ומדקלמים את המשפט הזה, ועדיין – בפועל, כשהשינוי מגיע הוא מרסק.
ולא סתם.
שינוי מערער. לפעמים גם מבהיל, מלחיץ, מכאיב, בטח אם הוא ממצב "טוב" יחסית, למצב "פחות טוב" אבל תכלס גם להפך.
כל שינוי מערער יציבות שבנינו, וגם אם לא נאהב את אותה יציבות כל כך, היא מוכרת לנו, ולכן גם נעדיף ונברח אליה תמיד. היא ה- go to שלנו.

באוכל זה בדיוק אותו דבר.
לא חשוב כמה אתם רוצים לעשות שינוי באכילה שלכם, באוטומט, כאשר תנאי הבסיס משתנים, תחזרו להרגלים הישנים שלכם.
לא חשוב כמה התפריט מתאים לכם, או כמה הצלחתם, אם לא למדתם להתמודד עם הדינמיקה של החיים גם דרך האוכל, תחזרו אחורה.

עם ילדים ובני נוער רואים את התופעה הזו בענק.
שנייה יש להם מוטיבציית על, ורגע הם מבינים מה המשמעות של "לוותר" וחוזרים אחורה.
או שנראה אותם בבית "פיקס" עם האוכל, אבל כשהם עם חברים, בתנאים משתנים, הכל נהרס להם והם לא מצליחים להתאפס.

אז מה עושים?

שינוי זקוק לתקופה בה הוא יהפוך מוטמע בחיינו, או כמו שאומר פתגם אינדיאני ידוע "ידע הוא רק ידע, עד שהוא מוטמע בשרירים".
במהלך התקופה שבה אני מלווה את עושה השינוי, מבוגר או מתבגר, אני דווקא מקווה לכמה שיותר שינויים, קשיים ומורכבויות.
כי כשהם מתרחשים תוך כדי תהליך, אני שם.
ואז אני גם יכולה לתת יד תומכת וללמד איך מוצאים את הדרכים לקום, להתמודד, להמשיך הלאה.

דווקא אם קל מדי, הסיכוי שתחזרו אחורה למשקל ולהרגלים הקודמים עולה…
כי כאמור…השינוי יגיע.
העניין הוא, שלרוב, אנשים מחכים לתקופה בה יהיו דברים יציבים כדי שיוכלו להתחיל את התהליך.
וגם בזה יש היגיון. שינוי צריך פניות.

אז מה באמת עושים??

מוצאים את הזמן המתאים להתחיל, ומוותרים על הפנטזיות שהוא גם יישאר מתאים לכל אורך התהליך.
ואז, כשיש שינויים, קשיים, או פשוט "חיים" – לא מורידים את הרגל מהגז.
להפך – לא מוותרים על הגעה למפגשים, לא נעלמים מתהליך, לא משתבללים…

ואם אתם מתבוננים מהצד על הילד/ה שלכם שעושים את דרכם בתוך תהליך שכזה, עם עליות וירידות ברמות העשייה, המוטיבציה, החשק – תנשמו עמוק ! זה ממש בסדר.

אל תתפתו לשחרר אותם מהתהליך.
תסמכו עליהם ועל מי שמלווה אותם.
ותשננו לכם ולהם את המנטרה – "נכון, קשה. אבל ככה לומדים!!"

רוצים לקרוא עוד על שינויים, ולהעמיק?
על שינוי כהזדמנות , גם כשהשינוי לא רצוי.
על למה אנחנו לא עושים שינוי גם כאשר אנחנו כבר יודעים מה לעשות?
ועל מציאת איזון כשדברים מתפרקים

בתמונה הראשונה – סימני הנצה אחרי שלכת של חורף – גם זה שינוי.
ובתמונה הראשונה – שוקו הפסיק לנהום על עזרא (הבת) כשהיא נצמדת אליו – גם זה שינוי

כשאני כותבת פה על התמדה אני כותבת מדם ליבי

(סליחה על הדרמטיזציה)..

אני לא מצליחה להתמיד בהוצאת הניוזלטרים שלי,
לא מצליחה לכתוב קבוע כמו שהייתי רוצה, ואולי גם צריכה, בשביל העסק שלי
לא מתאפרת כל בוקר כמו שתכננתי
ועוד מיליון דברים שהייתי שמחה ממש שיהיו חלק מהיום שלי
אבל איך-שהוא, אני שוכחת מהם, או ממסמסת אותם

לעומת זאת, ספורט ואוכל הם משהו שאין לי צורך להתאמץ כדי להתמיד בו

יהיו עליות ומורדות, אבל סה"כ אין בי את החשש שלא אצליח לחזור לשגרה שלי.
הם אני
וזה אולי ההבדל בין מי שמתחיל שינוי למי שחי אותו.

אבל איך מגיעים לשם?

שאלה מעולה

ולאור הקושי שלי בהתמדה, אני יכולה לתת את הטיפים שעוזרים לי, לפחות חלק מהזמן.

1. לשריין זמן קבוע לתכנון –
בין אם זה מתי אני כותבת ובין אם זה מתי ומי עושה קניות השבוע, מה קונים, מה מבשלים ומתי יש לי זמן לאימון
אל תבנו על זה שמה שעבד שבוע שעבר יעבוד גם השבוע.
אולי כן, אבל כנראה שלא

2. למצוא את הדבר שאתם נהנים ממנו לפחות יחסית לתחלופה –
לי יותר נעים לכתוב מאשר לעשות סרטונים או רילס. אם הייתי מחליטה לעשות אותם, זה כנראה היה משתפר והופך קל יותר,
אבל אני לא מצליחה אפילו להתגבר על ההתנגדות הפנימית הראשונית.

האם אני גאה בזה?
לא, אבל המלחמה מתישה, ובראיה אנרגטית עדיף שלפחות אכתוב, מאשר שאתבאס על עצמי שאני לא מצליחה לעשות סרטונים.
גם בספורט ובאוכל זה ככה.
אולי לא תרוצו מרתון, אבל ללכת ליד הבית אפשר?
אולי לא תעשו אימוני כוח בחדר כושר, אבל מה עם אימון פונקציונלי בסטודיו?
בקיצור, מה המסלול עם הכי פחות התנגדות שאתם כן יכולים לעשות למען המטרה שלכם?

3. לא תמיד עושים מה שמתחשק –
זה מבאס, אבל זה החיים.
הייתי שמחה רק לפגוש אנשים בקליניקה או בזום, ולעשות את מה שאני אוהבת ויודעת הכי טוב.
אבל, להיות עצמאית דורש עוד הרבה דברים שלא תמיד מתחשק לי לעשות. וצריך…

באותו קו מחשבה – לא תמיד אוכלים מה שמתחשק,
לא תמיד נשארים במיטה כי לא מתחשק לקום ולא תמיד נהנים מאד מאימונים.
לפעמים זה מבאס
עדיין, עושים.

גם מי שעושה ספורט קבוע או אוכל בריא באופן יומי מתבאס מלקום או מלוותר על העוגה.
זה ככה, ואין מה להוסיף באסה (מעצמנו) על הבאסה (מהסיטואציה).
פשוט עושים

4. נסו למצוא חברים או אנשים נעימים לחלוק איתם את האירוע
בין אם זה מאמן שכיף לכם להתאמן אצלו כי המוזיקה טובה,
בין אם זה חנות ירקות שנעים להיכנס אליה וגורמת לכם להרגיש משקיענים,
ובין אם זה חבר לריצה או דיאטנית שאתם מרגישים נוח לפגוש, גם כשלא הלך לכם פיקס עם התפריט.

אנשים זה כוח, אנשים טובים זה כוח מקדם. אל תוותרו על זה
אני מצאתי לי עכשיו מישהי מקסימה, שמזמן חשבתי "להציע לה חברות" והצעתי לה לעבוד יחד
פעם בשבוע או שבועיים כדי להקל על הבדידות של העצמאי,
והיא הסכימה 😊 ומכאן מי יודע לאן זה ילך.

5. לא לוותר על עוד ניסיון –
חשוב לכם? נסו שוב, קומו שוב, יאללה, גם אם כתבתי רק חצי ממה שחשבתי, זה עדיף מכלום.
גם אם חצי שנה שמרתם ולא שנה שלמה, עדיין אתם היום במצב טוב יותר מאשר אם לא הייתם שומרים בכלל.
אם זה חשוב, אל תוותרו. תלמדו ממה שלא עבד, קחו ממה שכן עבד, ותמשיכו קדימה.

יש לכם עוד טיפ שעוזר לכם להתמיד?

אשמח לשמוע