שינוי לא רצוי הוא גם הזדמנות.
גם אם השינוי קשה, מערער, וגם אם הוא לוקח לנו את השגרה שאהבנו, הוא גם הזדמנות לבחון את החיים, וליצור שינוי, לטובה.

אתמול, בשיחה עם חברה שהתגעגעה לפעם, כשהימים נראו פחות או יותר אותו דבר,
(כולל מתי ההסתדרות משביתה את הלימודים) עלתה לי השאלה:
האם השגרה לפני הקורונה היא "ה-דבר האמיתי", או שהחיים האמיתיים הם מה שיש עכשיו, חוסר שגרה?

כלומר, האם שגרה היא הדבר החריג, שנולדנו אליו ולכן לא הכרנו אחרת, ולא חוסר השגרה?

הרי, היסטורית, שינויים לא רצויים קורים כל הזמן.
מלחמות, הסכמי שלום, מגפות, מחלות, מוות, רעב, שפע וקדמה, היו תמיד, והתחלפו בניהם.

אולי אנחנו אילו שנולדנו לתקופה הכי משעממת בהיסטוריה, ובטעות חשבנו שככה זה צריך להיות?
האם דווקא השינויים שנכפים עלינו יכולים להיות פתח להזדמנויות חדשות, טובות, מחזקות?

מי יודע?

החיים הם מה שיש לנו עכשיו. רק עכשיו. רק הרגע.
הם גם לא מה שהיה, וגם לא מה שאולי יהיה.
רק הרגע הזה.

כשנרד לפרטים הקטנים, נראה שחלק גדול מהשגרה של "אז" ממשיך גם היום, בין אם רצינו או לא.
למשל, בקורונה, רבים חשבו שזו הזדמנות ליצירת שגרה אחרת.
רק מעטים הצליחו באמת לעשות שינוי, הרוב חזרו לאותה שגרה, לאותם ההרגלים.
למה?
כי הרגלים חזקים יותר מכל.

כדי ליצור שינוי בחיים, בשגרה, צריך לשנות הרגלים.

הרגלים הם אבני הבניה של השגרה, ושינוי שלהם דורש מאמץ.
לא רק רצון, לא רק "לתפוס טרמפ" על אירוע שמאלץ אותנו נקודתית לעשות שינוי.
כאשר שגרה חוזרת, היא חוזרת לטוב ולרע.
יחד עם כל ההרגלים והכבלים שהיו שם קודם, אלא אם נעשה מאמץ ליצור משהו אחר.

אל תבינו לא נכון.
ברור שאני מתגעגעת לחלקים מהשגרה של פעם, של לפני… מי יודע כמה שנים.
לבוקר שסדרו ידוע, בלי הצורך לבדוק מה קרה בלילה, ואיך זה משפיע עלי.
ועם זה, גיליתי גם חלק שחשוב לי לשנות.
החלק שלוקח את החיים הללו כמובן מאליו.

הקורונה, משברי החיים של השנים האחרונות והמלחמה גרמו לי, ואולי גם לכם, לראות שאין משהו מובן מאליו.

אין מובן מאליו

בצניעות, מתוך ידיעה שמה שאעשה יהיה בהגדרתו מוגבל בזמן, אני רוצה לקחת לשגרה החדשה בדיוק את זה,
וליצור הרגלים שיוכלו לאפשר לי בניית חיים שונים ממה שהיו לי קודם.

חיים בהם אני מנסה לשמוח וליהנות ממה שיש, גם כשהוא לא "מושלם".
הגוף שלי, הבריאות שלי, החיים שלי, הבית שלי, המשפחה, העבודה, תה העשבים מהגינה…כלום לא מובן מאליו, והכל יכול בשניות להילקח או להשתנות.

אני רוצה להכניס לשגרה שלי שמחה ממה שקורה ויש, במקום לשקוע במה שלא היה צריך לקרות או נלקח.
חיבוק המתרפק של ילד שנשאר בבית כי כואבת לו הבטן, למרות שזה הורס לי את הלו"ז.
ימים שבהם צמודים לממ"ד, אבל יחד עם הלחץ גם מאפשרים זמן כייפי עם המשפחה.
ספורט אחר, שמחזק לי את הגב ואת הגוף, במקום לכאוב את אובדן הריצה שכרגע קשה לי לעשות.
האכילה שעושה לי טוב היום, בגיל 47, בלי לריב עם השינויים של הגוף שגרמו לשינוי.

שגרת "אין שגרה (וגם לא תהיה)"

זו שגרה מוזרה כזו, לא חד משמעית, לא ידועה מראש, בעצם "שגרת אין שגרה".
שגרה בה יש משהו חדש, משהו ישן, משהו שאול ומשהו כחול (ים! התכוונתי לים!!)
כזו שתאפשר לי לחיות את החיים שלי הכי טוב. עכשיו.
שבה אדאג לעצמי קצת יותר טוב, אחייך יותר, איהנה ממה שיש, ואלמד דברים חדשים, לא מפעם.
שגרה שלא תגמר ביום הולדת, או בפסח, בחו"ל או באזעקה הבאה.

מוזמנים ליצור קשר.
נוכל ללמוד איך גם אתם יכולים להפוך את הדאגה לגוף שלכם לשגרה טובה,
בלי קשר ללוח השנה, למציאות הקשוחה, לשינויים הבלתי תלויים בנו.

אני כאן. מוזמנים לכתוב לי ולצאת איתי לדרך.

נ.ב.

אחת ההזדמנויות שנוצרה לי בתקופה הזו היא לחזור לצלם!
ואיזה אושר זה מספק לי!

תוכלו לקרוא עוד על חזרה לשגרה גם בפוסט הזה חזרה לשגרה ולשמוע על יצירת שגרה בראיון הזה שנעשה איתי  ועל שינוי תזונתי בתקופה של חוסר וודאות

ואם תרצו להעמיק עוד, יש איפה!
בכתבות הבאות תבינו את מהות השינוי ואת הדרך לבצע אותו:  שינוי מתחיל בהתבוננות ו- איך עושים שינוי תזונתי אמיתי מדברות ספציפית על יצירת שינוי באורח החיים התזונתי והספורטיבי.

סדרת הכתבות חלון לעולם הפסיכולוגיה של השינוי, ו- הפסיכולוגיה של השינוי – חלק ב' תעזור לכם לצלול מתחת למובן מאליו כדי להבין את עצמכם  טוב יותר בהקשר של ביצוע שינויים.

תהנו ובהצלחה

אתמול בערב קיבלתי הודעה מרגשת ממטופל שלי, בה הוא סיפר לי לראשונה מה הביא אותו אלי.

לפני שנה, בערב פסח, בעת ביעור חמץ הוא החליט לבער מחייו את העישון, המשקל העודף והכושר הלקוי. 

היום, שנה אחרי, 13 ק"ג פחות, לא מעשן ורץ מוכשר עם דופק מנוחה של 43.

איזה השראה!

ואם הייתי רוצה כן לבער משהו היום זה את הרצון לשנות את זה.