החלטנו להוריד את הגלוטן לגמרי עוד לפני שהגענו לרופא לשיחה על תוצאות הביופסיה.

התאריך היה סוף אוגוסט, הילדה עמדה לעבור לגן חדש, והיה צריך להתחיל ללמד את כולם איך להתייחס אליה, ואותה – איך לקחת אחריות.

כבר בשבועות הקודמים, כשהבנו שזה הולך להיות האבחון, התחלנו לדבר איתה על גלוטן. מה זה בדיוק, על החיטה שאולי עושה לה לא טוב, והיא – זרמה.

אכלה מה שנתנו לה, התלהבה מהלחם החדש, והתחילה להבין מה לא לאכול, ובעיקר – איך לא לאכול.

ילדים קלים הרבה יותר ממבוגרים.

בעוד אנחנו מסתכלים עליה בשיברון לב מסוים, אוכלת את הפיצה "הרגילה" עם גלוטן האחרונה, כנראה, בחייה, היא בכלל לא הייתה עסוקה בזה.
היא נהנית עכשיו, והיא לא חושבת קדימה באותם מונחים. ונראה לי שאם לא נעשה מזה סיפור עבורה, היא תהנה בעתיד מפיצה ללא גלוטן בדיוק באותה רמה, אם לא יותר.

הרי לא תכאב לה הבטן אחר כך.

בגלל שאנחנו יודעים עד כמה היא אוהבת בצקים, ובגלל שמדובר בילדה עם סנטר פנימי, וצורך לקבוע ולהחליט, היה לנו חשש שברגע שנשים שם את התווית "אסור" היא תרצה יותר.
אז לא אמרנו "אסור".
אמרנו "לא כדאי".

חיברנו את כאב הבטן לקורנפלקס, והראנו שיש אחר.

חיברנו את המחלות, החולשה והאנרגיות הנמוכות ללחם הרגיל, לפסטה, ומול זה הראנו לה שיש תמיד תחליף, ושהדברים שהיא הכי אוהבת (שוקולד, אלא מה?) הם בלי גלוטן.

והתוצאה?
הילדה התחילה להסתובב עם "שלט" וירטואלי שהיא כתבה בעצמה והיה בו סמיילי ענק ומשפט אחד – "יש בזה גלוטן?"