מחקרי תרופות ההרזיה נראים מבטיחים, אבל זה לא מספיק.
לפני הצריכה שלהם, נדרשת מאיתנו הבנה עמוקה יותר וקריאה ביקורתית שלהם,
כדי שנקבל החלטות מושכלות – הרי מדובר בבריאות שלנו.

אז – מי מממן את המחקרים האלו? מה באמת הם בודקים? ולא פחות חשוב – מה קורה מחוץ למעבדה?
קבלו מדריך להבנה וצריכה ביקורתית ואחראית של זריקות ההרזיה המדוברות

תרופות ההרזיה החדשות משווקות כ"נס", והמחקרים שבוצעו עליהן תפסו מקום נכבד ברשתות התקשורת לסוגיהן.
אבל, כשאנחנו רואים מספרים כמו "20% ירידה במשקל", אנחנו חייבים לעצור רגע ולשאול:
על מה באמת מדובר, ומי אחראי על התוצאות הלו?

סדרות המחקרים הגדולות והמפורסמות שנעשו על שימוש בזריקות מבוססות GLP-1 מומנו על ידי חברות התרופות, שגם משווקות אותן.
מחקרים אלו נקראים מחקרי STEP של חברת "נובו נורדיסק"
ומחקרי SURMOUNT של חברת "אלי לילי".

ולא רק הכסף הגיע מחברות התרופות, הן אילו שגם מנהלות את המחקר,
מה שאומר שהן מעורבות בבחירת מהלך המחקר, המשתתפים, איסוף ועיבוד הנתונים וכו'.

אבל, חשוב לומר –

אין פה משהו חריג, להפך. זהו הסטנדרט היום בתעשיית התרופות.
רוב המימון למחקר מגיע מחברות בעלות אג'נדה וכסף כמו חברות תרופות,
שמרכזות את המאמצים שלהן ברישום פטנט על תרופות שיהיה להן ביקוש גדול בהמשך.
כן, כמו תרופות לירידה במשקל שהשוק אליהן הוא פונה הוא כמעט אין סופי.

וזה לא סתם, ובטח לא מ"רוע".
מחקרי תרופות עולים הרבה מאד כסף. הם מורכבים, ומאד ממושכים, והאמת היא שרובם הגדול גם לא מצליח.
המחקרים שכן מצליחים, עוברים ביקורת עמיתים קפדנית, שאמורה לנטרל את נושא המימון.

השפעת הגופים המממנים על תוצאות המחקרים – 

יחד עם ההבנה הזו חשוב שנזכור שהכסף מגיע עם אג'נדה…
נוכחות חברת התרופות במחקר ובניהולו יש השפעה גדולה מאד על תנאי המעבדה בהם בוצעו המחקרים הללו
ועל איכות התוצאות שלהם ב- 2 דברים מרכזיים:

• המשתתפים הנבחרים: המחקרים מבוצעים על קבוצות אנשים מאוד ספציפיות, ללא מחלות רקע מורכבות ועם ליווי הדוק.
• המיקוד בתוצאה: המחקרים מתוכננים להראות ירידה במשקל כיעד מרכזי, לעיתים על חשבון "דקויות" של איכות חיים
  יומיומית או "איכות" המשקל שיורד

המציאות בשטח (Real World Data)

כשאנחנו מסתכלים על מחקרים עצמאיים ועל מאגרי נתונים של קופות חולים, התמונה שונה מזו שמוצגת על ידי חברות התרופות.

1. אחוזי התמדה נמוכים: בעוד שבמחקר כמעט כולם מסיימים את השנה, בעולם האמיתי מעל 50% מהמטופלים מפסיקים
   את השימוש בתוך פחות משנה, עקב תופעות לוואי או עלויות.
2. הפער בהרכב הגוף: בניגוד למה שנמצא במחקרים הממומנים, במחקרים העצמאיים שבדקו את הרכב הגוף
   בעזרת מכשירי DXA מתקדמים, נראה כי ללא התערבות של אימוני כוח ותזונה מותאמת, אובדן מסת השריר יכול
   להגיע לשיעורים מדאיגים (עד 40% מהירידה הכללית!). שזה כפול ממה שחברות התרופות הצהירו.

תרגום המדע ל-"חיים"

חברות התרופות מוכרות לנו פתרון ביולוגי, שנמצא בטוח במחקרים שהן ערכו,
אבל 
לעומת אותם מחקרים, המחקרים עצמאיים, אילו שאין להם אינטרס כלכלי או אג'נדה, הוכיחו בעיתיות קשה:

למרות שיש לתרופות הללו פוטנציאל גדול, הן לא קסם.
הן דורשות עבודה, מאמץ והשקעה.
בלעדיהם, התוצאות של השימוש בתרופות הללו עלולות להתגלות כהרסניות.

בעזרת תכנון תזונתי מותאם אישית על ידי דיאטנית, נוכל לוודא שאתם מאבדים שומן ולא שריר,
מוזנים היטב ולא מייצרים פגיעה בבריאותכם, ייתן פתרונות לתופעות הלוואי,
ולא פחות חשוב – בונים הרגלי חיים תומכים להמשך

בלי ליווי ותכנון שכזה, אתם עלולים לסיים את התהליך עם חילוף חומרים איטי יותר ממה שהתחלתם איתו
ובמשקל גבוה אף יותר.

________________________________________
בכתבה הבאה (והמרתקת במיוחד): נדבר ספציפית עליכם, הספורטאים והמתאמנים.
מה קורה לדופק, לסיבולת ולכוח כשמזריקים GLP-1?

ואם לא קראתם עד כה הינה קישור לכתבות הקודמות בסדרה

פרק ראשון – תרופות להרזיה – מהפכת ה GLP-1

פרק שני – ההיסטוריה האפלה של תרופות ההרזיה

פרק שלישי – תרופות ההרזיה – המחיר האמיתי

המסע של האנושות למציאת "גלולת הפלא" להרזיה רצוף בכוונות טובות, אבל גם בכישלונות מפוארים, התמכרויות ואפילו טרגדיות רפואיות.
כדי להבין למה כולם מתלהבים היום, צריך להבין מאיפה באנו.

לפני שאנחנו צוללים לדור החדש של תרופות ההרזיה, כדאי שנעצור רגע להסתכל אחורה.

עידן ה"ספיד": כשהרזיה הגיעה עם מרשם לאמפטמינים

בשנות ה-30 של המאה הקודמת התגלה שחומרים ממריצים ממשפחת האמפטמינים גורמים לאובדן תיאבון כתוצר לוואי.
הגילוי הוביל לניסיונות שונים לרקיחת כדורי הרזיה מבוססי אותם חומרים.

1. ה-"Pep Pills –
   כדורי ההרזיה הראשונים ששווקו בשנות ה 30 וה-40 של המאה ה-20 הכילו שילוב של שני אמפתמינים  Benzedrine –  (בנזדרין) ו- Dexedrine  (דקסדרין).איך זה עבד:  האמפטמינים מאיצים את מערכת העצבים המרכזית, וכתוצאה, העלו את הדופק וגרמו לאנשים פשוט לשכוח לאכול.איך זה נגמר:  התברר, בדיעבד, שהחומרים האלו הינם ממכרים ביותר, והם גרמו לפסיכוזות, בעיות לב והתמכרויות קשות .
2. גלולות הקשת " (Rainbow Pills) –
   בשנות ה-50 וה-60, רופאים בארה"ב רקחו "קוקטיילים" של כדורים צבעוניים, שהכילו שילוב של אמפטמינים, יחד עם משתנים (Diuretics), חומרים משלשלים, הורמוני תירואיד (בלוטת התריס) ולעיתים גם ברביטורטים (חומרי הרגעה) כדי "לאזן" את העצבנות שהממריצים גרמו.
   איך זה נגמר – הן נאסרו לשימוש אחרי שגרמו למקרי מוות רבים מאי-ספיקת לב.
3. ה-Obetrol אוביטרול –
   זו הייתה תרופה פופולרית מאוד בשנות ה-50 וה-60 לטיפול בהשמנת יתר. היא הכילה תערובת של מלחי אמפטמין (כולל מתאמפטמין, מה שהיום ידוע כסם הרחוב המסוכן מת').
   התרופה אכן העלימה את התיאבון, אבל גרמה לפסיכוזות, התמכרויות קשות לחומר עצמו ונזקים ללב שהגיעו גם למקרי מוות.
   
   מעניין לדעת – האוביטרול לא נעלמה לגמרי מהעולם, היא פשוט "עשתה הסבה מקצועית".
   בשנות ה-90, חברת תרופות רכשה את הזכויות על האוביטרול, הוציאה מהנוסחה את המתאמפטמין,
   שינתה מעט את מינוני מלחי האמפטמין האחרים, ומיתגה אותה מחדש תחת השם "אדרל" ושיווקה אותה לטיפול בהפרעות קשב וריכוז.
4. עידן ה-Fen-Phen- פנ-פן –
   בשנות ה-90 הגיע הלהיט הגדול הבא – שילוב של שתי תרופות: Fenfluramine וPhentermine– .
   תכל'ס, זה עבד מדהים. אנשים רזו בקצב מסחרר.
   אבל – בשנת 1997 התרופה הורדה מהמדפים בדחיפות אחרי שהתגלה שהיא גורמת לנזק בלתי הפיך למסתמי הלב וליתר לחץ דם ריאתי.

תחילת שנות ה-2000: הענישה והדיכאון

בעשור הקודם, המדע ניסה כיוונים יצירתיים, אך בעייתיים לא פחות:

• קסניקל (Xenical): תרופה שעבדה על מנגנון פיזי ולא על מנגנון מוחי. להבדיל מקודמותיה, היא לא דיכאה רעב, אלא פשוט מנעה מהגוף לספוג שומן.התוצאה? "עונש" מידי בצורת שלשולים שומניים לכל מי שהעז לאכול צ'יפס.
• אקומפליה (Acomplia): היה זה ניסיון נועז "להתערב במוח". התרופה חסמה את קולטני ההנאה במוח וכתוצאה מכך החשק לאכול ירד. אפשר לתאר את זה כמנגנון הפוך ל"מנצ'יז".הבעיה הייתה שלא רק החשק לאכול ירד…
  התרופה גרמה לאנשים לאבד את הטעם לחיים פשוטו כמשמעו, והתוצאה הייתה עלייה חדה במחשבות אובדניות, מה שהוביל להסרתה המהירה מהמדפים.

שנות ה-20 של המאה ה-21 – זריקות הרזיה.

בניגוד לניסיונות הרפואיים הקודמים, תרופות ה-GLP-1 של ימינו לא "נוגעות" באופן ישיר במערכת העצבים או במוח כמו ה-אקומפליה, למשל, וגם לא בספיגת המזון בגוף כמו ה-קסניקל.
הן עובדות על חיקוי הורמונלי של חומר שקיים באופן טבעי בגוף, ובעצם ,מנסות לדבר" עם הגוף בשפה שהוא מכיר, שפת השובע הטבעית של המעי והמוח.

זה מה שהופך את הדור הנוכחי לבטוח בהרבה מהדורות הקודמים,
אבל, כפי שנראה בכתבות הבאות,  "בטוח יותר" לא אומר "חופשי מניהול". אולי אפילו להפך.

כלי מדויק דורש מפעיל מיומן.

לכתבה הראשונה בסדרה הכתבות שלי על התרופות החדשות לטיפול בהשמנה –  מהפכת ה GLP-1 – יש "זריקות הקסם"?

האם ספורט מרזה? 
רובנו נשלוף מהמותן את התשובה – "כן". או "ברור"!
ספורט שורף קלוריות, ולכן – ספורט מרזה. 
פשוט. באמת?

במחקר שנערך בשנת 2017 בדקו עד כמה פעילות גופנית תורמת לעלייה בהוצאה הקלורית .
התוצאות היו מפתיעות.
המחקר מצא שאין קו ישיר בין כמה פעילות גופנית אני עושה, לכמה אנרגיה אני מוציאה.
או במילים אחרות –
ספורט לא תורם לירידה במשקל.
המחקר מצא שכאשר אדם מתחיל לעשות ספורט, הוא ירד כ 2-3 ק"ג בחודשים הראשונים לשינוי,
ולאחר מכן, הוא יפסיק לרדת, ובמקרים רבים אפילו יחזור למשקל המקורי.

ומדוע?

1. בגללנו…
נדמה לנו ש"מגיע לנו"..
התחלנו להתאמן, אנחנו מתאמצים ונראה לנו שגם שורפים הרבה קלוריות, ולכן גם אנחנו מרשים לעצמנו לאכול (קצת) יותר.
וזה לא רק אני ואתה.
מחקרים מראים באופן עקבי, שאם ניתן לאנשים לאכול מה שמתחשק להם אחרי אימון, הם יאכלו הרבה יותר ממה שהם הוציאו.

2. בגללנו 2…
אנשים שעושים ספורט מרשים לעצמם לזוז פחות ביומיום שלהם, מה שמוריד את שריפת הקלוריות בשעות המנוחה.
מכירים את המשפט :"אני את שלי כבר עשיתי.."?

3. בגלל האבולוציה
היעד העיקרי של גופנו הוא הישרדות, ולכן הגוף יוריד את קצב שריפת הקלוריות ואת כמותן במהלכה.
(כלומר, על אותה שעת ריצה נשרוף היום פחות מאשר שרפנו לפני שנה).

4. בגלל האבולוציה 2…
הגוף מוריד את חילוף החומרים שלו במנוחה.
כלומר, גם בזמן שבין אימון לאימון לא נשרוף יותר מאשר קודם לכן, אלא פחות.

אז לא לעשות ספורט??

האם כל זה אומר שלא כדאי לעשות ספורט אם רוצים לרדת במשקל?
אפשר לקרוא את המחקרים גם ככה, ואולי אם ספורט זה לא הכיף שלכם, גם תשמחו בכך.
אבל, זו מסקנה שחוטאת לאמת העמוקה.

השילוב של פעילות גופנית בתהליכי הרזיה תורם הרבה יותר מאשר רק הוצאה קלוריות.

זה קרה קלאסי בו 1 ועוד 1 שווה יותר מאשר 2.
ואיך זה קורה?

מעבר להוצאה הקלורית, ספורט בונה את מסת שרירי הגוף, מאט את פירוק השרירים שקורה עקב צמצום הקלוריות, מחטב,
וכמובן – בזכות הספורט, כל מערכות הגוף פועלות באופן טוב ויעיל בהרבה.

לכן, אם נשלב ספורט בתהליך הירידה במשקל, נסיים כשאנחנו לא רק רזים יותר אלא גם בריאים יותר.

וגם ההפך הוא הנכון –
אם נעשה דיאטה לירידה במשקל ללא ספורט, הגוף שלנו יאבד מסת שריר באחוזים גבוהים, וכתוצאה מכך, הגוף ייחלש, ולעיתים אפילו נפגע לא בכוונה במצבנו הבריאותי.

נראה, כי אחת התוצאות של ירידה במשקל ללא פעילות גופנית היא האטה בחילוף החומרים, יותר מאשר בדיאטה שכוללת פעילות, ובנוסף – כל ביס מיותר יעלה אותנו מהר מאד חזרה במשקל.

מה עושים?

1. מקפידים לשלב תפריט נכון, מותאם לכם ולסוג הספורט ולכמות הפעילות שלכם.
2. מפסיקים לעשות לעצמנו "הנחות" מסוג "היה לי אימון חזק היום".

בשורה התחתונה –
כדי שנוכל להרזות באמת, נצטרך לאכול נכון ומותאם לאורך זמן,
ולאו דווקא להוסיף עוד אימון.

עוד בנושא – הפרעת האכילה החדשה

תופעת לוואי לא מדוברת של חגי תשרי היא רגש קשה, מעיק והרסני – רגש הקינאה.

חגי תשרי כטריגר רגשי

בחגי תשרי נוצר שילוב ייחודי בין ימים של חשבון נפש והתכנסות, לבין ימים עמוסי מפגשים משפחתיים סביב אוכל. השילוב הזה עלול להוות כר פורה מאד ל.. השוואות.
מחשבות בסגנון – מה הוא עשה השנה, ומה אני עשיתי? או איך היא ירדה במשקל ואני עליתי,
יכולות להדליק רגשות קנאה ובושה, לפגוע בתחושת הערך והמסוגלות, ולהוות טריגר להתחלה קשוחה לשנה חדשה.

רגש קנאה נולד מהשוואתיות.

כאשר אנחנו משווים, נעשה זאת בין פרמטר אחד בנו, ממנו אנחנו לא מרוצים, אל מול אותו פרמטר אצל אדם אחר, שנדמה לנו שמחזיק בדבר בו חשקה נפשנו.
התוצאה תהיה אחת – נרגיש נחותים, ו…נקנא.

לקנאה יש היבט רצוי ואפילו מקדם, במידה ונוכל להפוך אותה ל"קנאת סופרים".
קנאה כזו תעודד אותנו להשתפר, להתאמץ, ללמוד.
בהיבט השלילי שלה, קנאה עלולה ליצור חווית ייאוש עבור אדם שמרגיש חסר יכולת התמודדות.

קינאה ובושה מקטינות את הסיכוי שלנו להצליח

כל כך קל לערוך השוואות חיצוניות של מראה, משקל ואכילה, עד שהן כמעט מתבקשות.
היות ומראה קשור בימנו מאד לתחושת ערך, רגש הקינאה עולה בקלות, ולצידו רגש קשה נוסף – בושה.

נדמה לנו, שהמשקל שלנו "מלשין" עלינו בלי מילים, ומחצין דברים שלא היינו רוצים שכולם ידעו.
הוא מסגיר באופן מסוים איך עברה עלינו השנה הזו, מה היו הבחירות שעשינו,
ואם נוסיף לקלחת הזו גם ביקורת עצמית קשוחה, נסיק מאותן השוואות מסקנות ביחס ל"מי אנחנו". כמה אנחנו חזקים, החלטיים, בעלי כוח רצון, ואפילו כמה אנחנו ערכיים.

כמה דוגמאות:

• איך היא אוכלת כל כך הרבה, ועדיין רזה כל כך? למה מגיעה לי הגנטיקה הדפוקה הזו, שאני רק מריחה אוכל והוא כבר נדבק לי לבטן?!!
• איך הוא מצליח לאכול כל כך מאוזן ולקום כל בוקר לאימון ,ואני לא?
• אין לי כוח רצון…שוב לקחתי עוגה…איך היא לא נוגעת?!

וכמובן – בלי אפליות, לא נחסוך השוואות ושיפוטיות מהיקרים לנו:

• איך היא שוקלת פי שתיים מבת הדודה שלה? איזה אמא אני, לעזאזל! איך נתתי לזה לקרות?! חייבים לעשות משהו…
• אלוהים ישמור, הוא אוכל כמו חזיר… למה הוא לא זז מהשולחן כמו שאר הילדים והולך לשחק?!

הפתרון

הלוואי והייתה לי דרך קלה ללמד אתכם איך להימנע לגמרי מאותן השוואות.
אני כן יכולה ללמד אתכם שיטה פשוטה (לא קלה) יעילה וזמינה, שתעזור לכם להפוך את אותן השוואות למחזקות ולא מחלישות.

בעזרת משפט אחד שכדאי שתשננו – "אני לא באמת יודע/ת".

• אתם לא יודעים אם ההיריון שלה נוראי והיא לא מצליחה לאכול כבר חודשים,
• אתם לא יודעים אם היא עסוקה בדאגה להורה חולה ולא מסוגלת לאכול בכלל, או סובלת ממשהו שמונע ממנה לאכול בהנאה, ובעצם את מושא הקינאה שלה, כי מה שהייתה רוצה זה לאכול בכיף. וזהו.
• אתם לא יודעים אם הוא רזה בגלל הדאגה לבן בצבא, או בגלל הפוסט טראומה שהוא מסתיר מכולם.
• אתם לא יודעים איך הילדים שלו אוכלים בבית, ובטח לא יודעים מה דרגת החיכוכים שם סביב אוכל.
• אתם גם לא יודעים אם האימונים האינטנסיביים של הילד הזה הם הפתרון שההורים שלו מצאו להפרעת הקשב וריכוז הקשה שלו.

את לא יודעת.

אתה לא יודע.

אתם גם ממש לא יודעים אם אותם אנשים שאתם חושבים שהם נראים מדהים, חושבים ככה על עצמם ומרגישים ככה.
אולי הם דווקא מקנאים בכם?

במקום לקנא ולהיחלש, תקנאו ותתחזקו.

רוצים להיות שנה הבאה כמו ההיא שמצליחה לאכול חצי פרוסת עוגה ודי? יש לכם שנה לעבוד על זה.

רוצה להיות חטוב כמו הבן דוד? למה שלא תשאל אותו איפה הוא מתאמן, ותנסה גם?

שיפור איכות החיים מובטח

נ.ב.

לינק לכתבה אחרת שלי, בה תוכלו לקרוא כמה המספר על המשקל יכול להיות חסר משמעות.
לא רק ביחס למראה, אלא גם ביחס למצבנו הבריאותי.

עוד יבואו ימים טובים. אני יודעת

בת 16. יפיפה, רצינית מאד. מדי.

חודשים לקח לי לגרום לה לחייך אלי באמת.

היא אוכלת בריא, אמא אומרת לי, ועושה מלא ספורט

כבר מגיל 10 היא אצל דיאטנית, אבל רק עולה.

"לאחרונה, היא לא מסכימה ללכת אליה יותר, אבל היא חייבת מסגרת, אז באנו"

והם באים. כולם. הילדה ושני הורים יחד. שבוע אחרי שבוע.

והילדה יורדת, ועולה, ויורדת, ועולה

ומשהו נראה לי לא תקין.

תנו לה לבוא לבד, אני מבקשת.

ואז זה קורה.

בפגישה השנייה של שתינו לבד הדמעות משתחררות.

כולם מעירים לה, כל הזמן. מתמיד.

גם סבתא. בעצם, בעיקר סבתא,

וגם אמא.

והיא באמת מנסה, אבל זה לא פשוט לה. והאמת נמאס לה.

היא מזהה את המבט בלי המילים,

את האיסורים שהם רק עליה ולא על הרזים ממנה בבית

את האכזבה של כולם מהמשקל שלה. ממנה.

והאמת שבסדר לה. ככה. בדיוק ככה.

היא חכמה, ומצליחה, ויש לה מלא חברים ועיסוקים

ורק בבית…בבית היא מתחבאת רוב הזמן בחדר שלה.

אוכלת לבד, נמנעת מקשר עין בארוחות המשפחתיות.

לא צריך, אני אומרת לה. את לא חייבת לרזות.

את עושה ספורט, אוכלת בריא, גם אם לא תהיי רזה, בריאותית זה בסדר

פעם, אם את תרצי, אני בטוחה שתצליחי

כרגע, אם הם רוצים בשבילך, ואת לא רוצה בשבילם,

זה אבוד.

שלוש שנים חולפות, והיא חוזרת.

במדים, עם הדרגות.
באותו משקל, אבל עם חיוך.

היא כבר קצינה, גרה מחוץ לבית

אחרי שנתיים של טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי היא מצליחה לדבר עליהם בלי דמעות.

עכשיו היא רוצה.

ועכשיו, היא גם תצליח.

הכוונות הטובות שלנו יכולות לגרום לנזק.

נזק שלא יהיה קל לתקן.

נזק גדול יותר מכל תועלת שאולי נצליח לעשות.

אבל אנחנו כן יכולים לעזור, ברגע שהם מבקשים עזרה.

יש לכם ילד/ה שמתעסק יותר מדי עם אוכל, מראה, ספורט ומתחיל להראות לכם שזה אולי הזמן להתערב, או שילד/ה שמבקשים עזרה?
זה הזמן.

הציעו להם להגיע לתהליך קצר וממוקד שבו יקבלו את כל הידע הנדרש והכלים כדי לעשות את זה טוב

לכל הפרטים צרו קשר

ברגע שבני נוער אוכלים לא מספיק ביחס למה שהם צריכים ובמגוון שדרוש להם על מנת לספק את צרכי הגוף הגדל, מתרחשת פגיעה רב מערכתית – במערכת העיכול, בוויסות מנגנוני רעב ושובע, ביכולת הריכוז, בוויסות מצבי רוח (לא שהם באמת יודעים לעשות את הוויסות הזה גם ככה בגיל ההתבגרות…) ובעקבותיהם פגיעה בגדילה, בהתפתחות המינית ובפוריות.