מספיק להיות רזה כדי להיות בריא? לאו דווקא
מתברר, שבריאות לא קשורה למשקל, ואפשר להיות רזה ועדיין לסבול ממחלות של אדם שמן.
כלומר, משקל תקין לא מונע התפתחות של מחלות הקשורות להשמנה. איך יתכן? על כך הכתבה הזו.

 "שמנות" (לא הריבוי של שמן בנקבה, אלא שורוק ב-נ) או באנגלית normal weight obese הוא מונח חדש, אליו נחשפתי לאחרונה במסגרת כנס תזונת ספורט, מפיו של הדיאטן וחוקר התזונה, יאיר להב.

מה היא "שמנות"?

המונח "שמנות" מתייחס לאנשים במשקל תקין, הסובלים ממחלות של הסינדרום המטבולי, האופייניות לאנשים עם משקל עודף, כמו למשל, לחץ דם, סכרת, או כולסטרול ושומנים בדם.
אצל אדם הסובל משמנות, ה-BMI תקין, אבל לא הרכב הגוף.
כלומר, אם אצל אדם שיש לו הרכב גוף תקין נראה אחוזי שומן נמוכים ומסת גוף רזה גבוהה, אצל אדם עם שמנות, נמצא אחוז שומן גבוה ואחוז מסה גוף רזה (שרירים, עצמות וכד') נמוך.

הגבול העליון של אחוז שומן תקין הוא 32% שומן בנשים ו- 22% שומן בגברים.
אחוזי שומן הגבוהים מ 30-35% אצל נשים (כתלות בגיל), ומ- 25% שומן אצל גברים יעודדו את התפתחותן של אותן בעיות בריאותיות, שאנחנו קוראים להן מחלות מטבוליות ושעד כה היינו קושרים אותן באופן חד ערכי למשקל גבוה.

ההערכה כיום היא ש 30-46% מכלל האוכלוסייה סובלת normal weight obese!

מה גורם להתפתחות "תסמונת השמנות" 

איבוד מסת גוף רזה – שריר ועצם
החל מגילאי ה-30 מסת הגוף הרזה מתחילה לרדת באופן נורמלי, כתוצאה משינויים הורמונליים.
השינוי קורה הן אצל גברים והן אצל נשים.
מהסיבה הזו, גם כאשר נשמור על משקל יציב, עדיין הרכב הגוף יכול להשתנות, ולהכיל פחות שריר ויותר שומן.

מוצא אתני
מחקר שהשווה בין אנשים בעלי אותו משקל ואותו BMI ממוצאים אתניים שונים מצא כי בין שני אנשים ממוצא שונה, בעלי אותו משקל ואותו BMI יכולים להיות הבדלים באחוזי השומן שההסבר היחיד שנוכל לתת להם זה המוצא האתני.
למשל- המחקר הראה כי ההיספנים והשחורים בארה"ב הם בעלי מסת שומן ומסת שומן בטני גבוהות יותר מאשר אמריקאים לבנים, באותו המשקל ובאותו BMI.

פעילות גופנית
חוקרים מצאו כי אנשים הסובלים משמנות מבצעים פחות פעילות גופנית מכוונות ופחות תנועה יומיומית מאשר אנשים באותו משקל שלא סובלים מאותה תופעה. 

מבנה גוף
מבנה גוף יכול להיות גורם המעודד את הנטייה להעלות ולצבור שומן בטני.
כלומר, החוקרים הראו כי אחת הסיבות שאנשים בעלי מבנה גוף רזה נמצאים בסיכון גבוה לפיתוח תופעת השמנות, היא שהגוף שלהם צובר שומן בקלות באזור הביטני ופחות בקלות באזורים אחרים בגוף.

גורמים גנטיים
לגנטיקה שלנו ישנה השפעה גדולה מאד על מסת השריר.
עד כמה היא גדולה? נראה כי בין 60-80% מההשפעה על מסת השריר היא גנטית!
(קראו עוד על השפעת הגנטיקה בכתבה "גנטיקה או סביבה")

שומן ויסרלי (בטני) ושומן תת עורי
כאשר אנו צורכים יותר מדי קלוריות, גדלה רקמת השומן התת עורית. בשלב מסוים, פעילות המיטוכונדריה נפגעת, והתוצאה היא עליה בפירוק מסת השריר.
גם למידת העומק של השומן הביטני יש תפקיד חשוב. ככל שמיקום השומן עמוק יותר, הסיכון למחלות לב עולה.

טיפול

השלב הראשון הוא אבחנה. אוכל הכל, לא עושה ספורט ועדיין רזה? לך להיבדק!
אנשים בעלי אחוז שומן גבוה צריכים להיות מאובחנים לפני שהנטייה לתחלואה הופכת למחלה.
השלב השני יהיה להתאים תזונה ופעילות גופנית.
נקפיד על תפריט המכיל חלבון איכותי במינון של כ- 1.5 גר' לק"ג, ונשלב אימוני כוח פעמים לשלוש בשבוע.

סיכום

תופעת השמנות היא תופעה שחומקת לרופאים, ולא רק להם, מתחת לרדאר.
במשך שנים התרגלנו להתייחס למשקל כמי שאחראי לבריאותו של האדם. למדנו שאדם רזה הוא אדם בריא, בעוד שאדם שמן הוא אדם הנמצא בסיכון למחלות.
מהסיבה הזו, קשה למערכת הבריאות לגייס אנשים בעלי BMI תקין לעשות שינוי באורח חיים שלם ולהתחיל מעקב רפואי. הרי, מבחינתם לפחות, נראים בסדר, יש להם רק "קצת בטן…."

וזו טעות.
גם אם אני במשקל תקין, אני לא יכולה לשבת על זרי הדפנה, לנהל אורח חיים יושבני ולאכול מה וכמה שבא לי. להפך. ממש להפך.

עשו טוב, תייגו אדם אחד/ת כזה שחי בתחושה שמותר לו לאכול הכל, כי הוא רזה, או שלחו לו את הכתבה.
כך הם ידעו שאתם אוהבים ודואגים להם.
למרות שהם רזים.

אחת השאלות המרתקות ביותר במדע התזונה היא "למי יש השפעה גדולה יותר על המשקל? לסביבה או לגנטיקה?"

ולמה היא כל כך מרתקת?
בעיקר מכיוון שמאד קשה להפריד את שני הגורמים הללו.
מה מפעיל את מה? מה היה קודם?
או בעצם, מי אחראי ל"מגפת ההשמנה" העולמית? הגנטיקה שלנו או ההתנהגות שלנו?

התשובה?

כנראה גם וגם, ביחסים שווים. השמנה היא גם גנטית וגם סביבתית – 50-50%
אנחנו יודעים היום כי המנבא הגדול ביותר להשמנת ילדים היא השמנת ההורים.

הורה אחד כבד משקל מעלה את הסיכוי שגם ילדיו יהיו כבדי משקל פי 2.5,
ושני הורים כבדי משקל מעלים את הסיכוי פי 10, וזאת בהשוואה לילדים להורים במשקל תקין.

בעצם יש לנו שני גורמים שונים, שהשילוב שלהם יחד, יוצר תוצאה גרועה יותר מאשר כל אחד מהם בפני עצמו.
כאשר ישנה נטייה גנטית בשילוב עם חשיפה לסביבה מתאימה להתבטאותה, הנטייה לעליה במשקל תהיה מאד גבוהה.
לעומת זאת, אם הנטייה להשמנה פוגשת סביבה ממתנת, המשקל אולי לא יהיה נמוך, אבל גם לא מאד גבוה.

סביבה מעודדת השמנה

מהי בעצם סביבה מעודדת עליה במשקל? זוהי סביבה שנותנת מקום להתבטאות אותו גנום של השמנה.

הרקע הגנטי הוא מגוון – השמנה שנובעת ממחלות גנטיות שמתבטאת כבר גיל ילדות צעיר.
לרוב הן תוצאה של טעות גנטית אחת שמייצרת סינדרום עם תופעות לוואי.
לעיתים נראה את ההופעה של אותה טעות גנטית בלי הסינדרום ואז הביטוי יהיה רק ההשמנה הכבדה, בלי שאר התופעות.
היום מערכים כי 1 מתוך 6 ילדים שהם כבדי משקל מאד, סובלים מזה.

השמנה שנובעת מריבוי גנים מעודדי עליה במשקל.

כלומר, אנשים שהגנים שלהם מכילים שילוב של הרבה שינויים בהרבה גנים המעלים כל אחד בתורו את הנטייה להשמנה.
לכל אחד מהשינויים האלו תהיה השפעה קטנה, אבל יחד הם מיצרים ביטוי מלא של הנטייה.

זו הסיבה שלא כולם אותו דבר.
בגלל התלות בסביבה, כי גם אם יש לנו את הנטייה המלאה להשמנה, בכל הגנים,
אם לא נאכל הרבה, גם לא נעלה במשקל.
העניין הוא שאם כן נאכל, אז הסיכוי שלנו להשמנה גדול מאד.

פעילות גופנית

מתברר שלפעילות גופנית יש השפעה על הדרך והמידה בה יתבטאו הגנים הללו, הקשורים להשמנה.

למשל, גן בשם FTO הוא גן שמעודד עליה במשקל.
אבל, אם האדם עושה פעילות גופנית הסיכון להשמנה מהגן הזה לא בא לידי ביטוי
לעומתו, אדם עם אותו הגן, שלא עושה פעילות גופנית, הסיכון שלו להשמנה עולה פי 2.5 מאדם ללא אותו הגן.

דוגמא מעניינת נוספת היא המיוקין BDNF .
זהו חלבון המופרש מהשריר, ורמתו עולה ככל שנעשה יותר פעילות גופנית.
לאותו חלבון יש השפעה על רעב ושובע דרך ויסות הורמון הלפטין, ויש לו גם השפעה על פעילות גופנית.

לאדם שיש את החלבון הספציפי הזה עם המוטציות שמעודדות השמנה, תהיה הפרשת נמוכה של לפטין במוח,
ולכן לא יהיה דיכוי רעב תקין.
אם זאת, במידה ונעשה פעילות גופנית, נשפיע על ביטוי אותו החלבון, והוא יופרש בכמות רבה ישירות לדם מהשריר, במקום מהמוח, ואז השליטה במשקל תהיה טובה יותר.

דרך אגב
מחקר ישראלי מצא כי המוטציה הספציפית הזו, נקשרת להשמנה רק בנשים ולא בגברים!
והיא נוכחת בגנטיקה של כ-30% מהנשים בארץ, התוצאה שלה היא תוספת של ל 1-1.5 ק"ג למשקל.

לעומת זאת, במדינות אחרות אותה מוטציה נוכחת בשני המינים, וביוון, למשל, היא כלל לא קשורה למשקל..

אנסה לתת במשפט אחד את השורה התחתונה: 
השמנה היא בעלת אחיזה גנטית חזקה, אבל לסביבה ולפעילות גופנית יש כוח עצום מולה.

מה דעתכם,
אולי במקום אוזנפיק ותוכנית הזרקות, נבקש מרשם לפעילות גופנית, תזונה מותאמת ותוכנית אימון?

* נתונים מתוך הרצאתה של דר' רות בירק, בכנס השנתי של תזונת ספורט, מאמץ ואימון גופני 2024