נכנסנו למטבח הגן, הגננות עמדו ליד השיש ובישלו

אחת מהן הכינה כדורי שוקולד עם…ביסקוויטים

איזה כיף, שמחתי, לכבוד מה?
סתם לעשות להם שמח, היא ענתה לי

ואז הוסיפה – אריאלי מקבלת תמרים.

נכון, הילדה הנהנה בשמחה, הם אוכלים כדורי תמרים עם אגוזים, ואני לא אוהבת, אז יש לי תמרים.

נאיביות של ילדה…

בגלל שהיא לא טעמה אף פעם היא לא באמת ידעה שזה שוקולד. נכון, עם אגוזים, והיא פחות אוהבת, אבל שוקולד.

אם היא הייתה יודעת, לא בטוח שתמר היה מספק אותה

לקח לי רגע להבין שאין סיבה להתערב פה.

אני יכולה להכין לה כדורי שוקולד עם הביסקווטים שלה בבית ולהביא לגן, אני גם יכולה להביא ביסקוויטים לגן, כדי שתאכל בימים שהם מכינים עוגיות לצהרון, זה לא בעייתי. אבל תכלס, למה? הילדה מבסוטה מהתמרים שלה.

כל הפורומים של הצליאק מלאים במתכונים ובהמלצות על מאפיות וקונדיטוריות. רוב ההמלצות ממוקדות בסוגי ממתקים ומאפים מתוקים.

נכון, גם פיתות ולחמניות, גם לחמים, גם מסעדות שנותנות פתרונות למי שסובל מצליאק ולא רק למי שלא אוכל גלוטן. וזה מבורך.

אבל בעיקר – ממתקים.

קרמבו, עוגות, עוגיות, מאפים מתוקים, חטיפים.

ואני מבינה מאיפה זה בא.

זה כל כך לא זמין, שאתה מנסה להשלים את החסר עבורך ועבור ילדייך.

רק שמצד שני עולה אצלי שאלה – במילא לא הייתי רוצה שהיא תאכל ביסלי, אז מה אכפת לי שאין ביסלי ללא גלוטן?

גם לאח שלה אני לא נותנת ביסלי, וגם אני לא אוכלת את זה.

בואו, זה זבל.

אז מה אכפת לי שיש או אין שם גלוטן?

אז אני מביאה לה עוגה לכל יום הולדת או אירוע או ארוחה מחוץ לבית. עוגה שהיא אוהבת

וכל פעם שהיא מסתכלת על מה שיש על השולחן, או מה אחרים אוכלים אנחנו אומרות אחת לשנייה, איזה מזל שלך יש תמיד את מה שאת אוהבת ואת לא צריכה להתפשר על מה שיש?

נדמה לי, לפחות בשלב הזה של התהליך, ואני מודה, אנחנו עדיין בשלב מוקדם, שאפשר להפוך גם את הלימון הזה שהחיים נתנו לנו, ללימונדה.

עובדה, בינתיים אח שלה מקנא בה J

החלטנו להוריד את הגלוטן לגמרי עוד לפני שהגענו לרופא לשיחה על תוצאות הביופסיה.

התאריך היה סוף אוגוסט, הילדה עמדה לעבור לגן חדש, והיה צריך להתחיל ללמד את כולם איך להתייחס אליה, ואותה – איך לקחת אחריות.

כבר בשבועות הקודמים, כשהבנו שזה הולך להיות האבחון, התחלנו לדבר איתה על גלוטן. מה זה בדיוק, על החיטה שאולי עושה לה לא טוב, והיא – זרמה.

אכלה מה שנתנו לה, התלהבה מהלחם החדש, והתחילה להבין מה לא לאכול, ובעיקר – איך לא לאכול.

ילדים קלים הרבה יותר ממבוגרים.

בעוד אנחנו מסתכלים עליה בשיברון לב מסוים, אוכלת את הפיצה "הרגילה" עם גלוטן האחרונה, כנראה, בחייה, היא בכלל לא הייתה עסוקה בזה.
היא נהנית עכשיו, והיא לא חושבת קדימה באותם מונחים. ונראה לי שאם לא נעשה מזה סיפור עבורה, היא תהנה בעתיד מפיצה ללא גלוטן בדיוק באותה רמה, אם לא יותר.

הרי לא תכאב לה הבטן אחר כך.

בגלל שאנחנו יודעים עד כמה היא אוהבת בצקים, ובגלל שמדובר בילדה עם סנטר פנימי, וצורך לקבוע ולהחליט, היה לנו חשש שברגע שנשים שם את התווית "אסור" היא תרצה יותר.
אז לא אמרנו "אסור".
אמרנו "לא כדאי".

חיברנו את כאב הבטן לקורנפלקס, והראנו שיש אחר.

חיברנו את המחלות, החולשה והאנרגיות הנמוכות ללחם הרגיל, לפסטה, ומול זה הראנו לה שיש תמיד תחליף, ושהדברים שהיא הכי אוהבת (שוקולד, אלא מה?) הם בלי גלוטן.

והתוצאה?
הילדה התחילה להסתובב עם "שלט" וירטואלי שהיא כתבה בעצמה והיה בו סמיילי ענק ומשפט אחד – "יש בזה גלוטן?"

התמונות מהביופסיה היו יפיפיות – הכל חלק, לא רואים שום פגיעה בתאים

ובשבועות הבאים – שקט. אין שום טלפון מבית החולים, לא אומרים כלום.

התלבטנו אם להוריד גלוטן או לא.

כן, כי הנוגדנים בשמים, וכי, כמו שהרופאה אמרה, הסיכוי שזה לא צליאק הוא אפסי…

לא כי אם הביופסיה לא תהיה מספיק ברורה, ויהיה צריך עוד פעם לבדוק, אז נצטרך להחזיר גלוטן וכל הבלגן הזה

אבל האמת של -"לא" היו עוד סיבות, שקצת לא פשוט לי להודות בהן.

קודם כל להוריד גלוטן זה קשה!  וזה עוד יותר קשה כשאתה מוריד את הגלוטן למישהו אחר, שבמקרה הוא רק בן 4.5 שמאד לא מעוניין בזה, כי הוא מת על לחם זיתים, פיתות ובצקים באופן כללי. אז רצינו שהרופא במסגרת הפגישה אתנו יגיד לה את הדברים בעצמו, יסביר לה את החשיבות מעבר לכל כאבי הבטן שהיא מרגישה וסובלת מהם כל יום (אם לא כל היום…אני לא יודעת, היא הפסיקה לספר)

וההתארגנות נשמעת מסובכת, ויש קייטנה, ואם נוריד עכשיו נצטרך להביא לה באופן אישי כל יום אוכל לגן, והיא תהיה אחרת מכולם, וחלק גדול מהכיף הולך להיות ימי אפייה, והאכילה המשותפת עם כולם, כאשר לכל יום יש הורה אחר שמבשל

ואנחנו כן רוצים לעשות עוד איזה חופשה אחת באיזי, בלי הלחץ של לחפש לחם או לחפש מקום בלי גלוטן. קצת להרגיש את החיים כמו שהם היו לפני כל זה, ולדעת ליהנות מהקלות בהם, רגע לפני שהם מסתבכים לנו.

אז בבית פשוט הורדנו לחם. כולנו.

עברנו לפירות לארוחת בוקר, להרבה חלבון לארוחת ערב. וזה עבד יפה עד הקייטנה. היא באמת התלוננה משמעותית פחות על הבטן, ואם היא כבר סבלה היה קל לזהות למה – קורנפלקס אצל סבתא, פיצה חד פעמית בחוץ. סה"כ רוב הזמן היה שקט נעים, שגרם לנו לחשוב שאולי נצא מכל הסיפור הזה בזול…

ברגע התחילה הקייטנה כאבי הבטן חזרו, וחזק – מתברר שהחליפו את הלחם הרגיל שהיה בגן בלחם אחיד, והילדה שלי מעדיפה לחם בצקי ולבן – אז היא התחילה לאכול לחם כמו שלא אכלה קודם לכן. בנוסף, הקייטנה "פינקה" אותה ביום אפייה בשבוע, בפיצה בצהריים וכנראה באופן כללי בהרבה יותר גלוטן.

הפעם כאבי הבטן חזרו חזק. ואי אפשר היה להתעלם מהם.

ליום האחרון בקייטנה, 3 שבועות לפני התור לרופא, ו-חודש וחצי מאז הביופסיה, היא כבר הגיעה עם הלחם "שלה", וסיפרה לכולם שאסור לה חיטה.